HE/BG 13.8-12

א.צ'. בְּהַקְתִיוֵדָאנְתַה סְוָאמִי פְּרַבְּהוּפָּאדַה


פסוקים 12-8

अमानित्वमदम्भित्वमहिंसा क्षान्तिरार्जवम् ।
आचार्योपासनं शौचं स्थैर्यमात्मविनिग्रहः ॥८॥
इन्द्रियार्थेषु वैराग्यमनहंकार एव च ।
जन्ममृत्युजराव्याधिदुःखदोषानुदर्शनम् ॥९॥
असक्तिरनभिष्वङ्गः पुत्रदारगृहादिषु ।
नित्यं च समचित्तत्वमिष्टानिष्टोपपत्तिषु ॥१०॥
मयि चानन्ययोगेन भक्तिरव्यभिचारिणी ।
विविक्तदेशसेवित्वमरतिर्जनसंसदि ॥११॥
अध्यात्मज्ञाननित्यत्वं तत्त्वज्ञानार्थदर्शनम् ।
एतज्ज्ञानमिति प्रोक्तमज्ञानं यदतोऽन्यथा ॥१२॥
אַמָאניתְוַם אַדַמְבְּהיתְוַם אַהימְּסָא קְשָׁאנְתיר אָרְגַ׳וַם
אָצָ׳ארְיוֹפָּאסַנַםּ שַׂוּצַ׳םּ סְתְהַיְרְיַם אָתְמַה-ויניגְרַהַהּ
אינְדְרייָארְתְהֵשׁוּ וַיְרָאגְיַם אַנַהַנְֹקָארַה אֵוַה צַ׳ה
גַ׳נְמַה-מְרּיתְיוּ-גַ׳רָא-וְיָאדְהי-דוּהְּקְהַה-דוֹשָׁאנוּדַרְשַׂנַם
אַסַקְתיר אַנַבְּהישְׁוַנְֹגַהּ פּוּתְרַה-דָארַה-גְרּיהָאדישׁוּ
ניתְיַםּ צַ׳ה סַמַה-צ׳יתְתַתְוַם אישְׁטָאנישְׁטוֹפַּפַּתְתישׁוּ
מַיי צָ׳אנַנְיַה-יוֹגֵנַה בְּהַקְתיר אַוְיַבְּהיצָ׳ארינִּי
ויויקְתַה-דֵשַׂה-סֵויתְוַם אַרַתיר גַ׳נַה-סַמְּסַדי
אַדְהְיָאתְמַה-גְ׳נָֿאנַה-ניתְיַתְוַםּ תַתְתְוַה-גְ׳נָֿאנָארְתְהַה-דַרְשַׂנַם
אֵתַג׳ גְ׳נָֿאנַם איתי פְּרוֹקְתַם אַגְ׳נָֿאנַםּ יַד אַתוֹ ׳נְיַתְהָא

מילה אחרי מילה

אַמָאניתְוַם—צניעות; אַדַמְבְּהיתְוַם—ענווה; אַהימְּסָא—אי-אלימות; קְשָׁאנְתיהּ—סובלנות; אָרְגַ׳וַם—פשטות; אָצָ׳ארְיַה-אוּפָּאסַנַם—פניה למורה רוחני מוסמך; שַׂוּצַ׳ם—ניקיון; סְתְהַיְרְיַם—יציבות; אָתְמַה-ויניגְרַהַהּ—שליטה עצמית; אינְדְרייַה-אַרְתְהֵשׁוּ—ממושאי החושים; וַיְרָאגְיַם—פרישות; אַנַהַנְֹקָארַהּ—העדר עצמי כוזב; אֵוַה—אכן; צַ׳ה—גם; גַ׳נְמַה—בלידה; מְרּיתְיוּ—במוות; גַ׳רָא—בזיקנה; וְיָאדְהי—במוות; דוּהְּקְהַה—סבל; דוֹשַׁה—פגם; אַנוּדַרְשַׂנַם—ראייה; אַסַקְתיהּ—התנתקות מקשרים; אַנַבְּהישְׁוַנְֹגַהּ—אי התרועעות; פּוּתְרַה—עם בנים; דָארַה—עם אישה; גְרּיהַה-אָדישׁוּ—עם בית וכו'; ניתְיַם—תמיד; צַ׳ה—גם; סַמַה-צ׳יתְתַתְוַם—יחס שווה; אישְׁטַה—רצוי; אַנישְׁטַה—בלתי רצוי; אוּפַּפַּתְתישׁוּ—עם השגת; מַיי—לי; צַ׳ה—גם; אַנַנְיַה-יוֹגֵנַה—באמצעות שרות מסור טהור; בְּהַקְתיהּ—מסירות; אַוְיַבְּהיצָ׳ארינִּי—בלתי פוסקת; ויויקְתַה—מבודד; דֵשַׂה—במקום; סֵויתְוַם—שאיפה לחיות; אַרַתיהּ—חוסר משיכה; גַ׳נַה-סַמְּסַדי—לאנשים ככלל; אַדְהְיָאתְמַה—הנוגע לעצמי; גְ׳נָֿאנַה—בידע; ניתְיַתְוַם—יציבות; תַתְתְוַה-גְ׳נָֿאנַה—ידע האמת; אַרְתְהַה—למטרת; דַרְשַׂנַם—פילוסופיה; אֵתַת—זהו; גְ׳נָֿאנַם—ידע; איתי—כך; פְּרוֹקְתַם—נאמר; אַגְ׳נָֿאנַם—בערות; יַת—זה אשר; אַתַהּ—מזה; אַנְיַתְהָא—אחר.

תרגום

צניעות; ענווה; אי-אלימות; סובלנות; פשטות; פנייה למורה רוחני מוסמך; ניקיון; יציבות; שליטה עצמית; התנזרות ממושאי הנאות החושים; העדר עצמי כוזב; הבנת הרע שבלידה, מוות, זקנה וחולי; יכולת התנתקות מקשרים; חופש משעבוד לילדים, אישה, בית וכו'; יחס שווה לנעים ולבלתי נעים; מסירות מתמדת וטהורה לי; שאיפה לחיות במקום מבודד; התרחקות מההמון; הבנת החשיבות שבהגשמה עצמית; וחיפוש פילוסופי אחר האמת – אלה כולם אני רואה כידע, ומלבדם הכול הוא בסך הכול בערות.

התעמקות

בגלל חוסר הבנה, ישנם כאלה שטועים וחושבים את תהליך הידע הזה בסך הכל לתגובות הגומלין של שדה הפעולה. אלא שלמעשה זהו תהליך הידע האמיתי. רק באמצעות תהליך זה ניתן להגיע לאמת המוחלטת. הוא אינו תגובות הגומלין של עשרים וארבעה היסודות שנזכרו קודם, אדרבה, זהו תהליך שנועד לחלץ מן השעבוד ליסודות אלה. הנשמה המותנית כלואה בגוף, שהוא ככלוב עשוי מעשרים וארבעה יסודות, ואילו תהליך הידע שמתואר כאן נועד לחלץ אותה ממנו. מבין הנקודות השונות שבתהליך זה, החשובה ביותר מתוארת בשורה הראשונה של הפסוק האחד-עשר. מַיי צָ'אנַנְיַה-יוֹגֵנַה בְּהַקְתיר אַוְיַבְּהיצָ'ארינִּי: תהליך הידע מגיע לשיאו בשירות מסור ללא סייג לאלוהים. מכאן ששאר התשע-עשרה, אין בהם ערך של ממש למי שאינו עוסק בשירות נשגב, או שאינו מסוגל לעסוק בשירות שכזה. לעומת זאת, מי שעוסק בשירות מסור בתודעת קְרּישְׁנַּה מלאה, שאר התשע-עשרה מתפתחות בו מוּכנית. בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (5.18.12) נאמר, יַסְיָאסְתי בְּהַקְתיר בְּהַגַוַתְי אַקינְֿצַ'נָא סַרְוַיְר גוּנַּיְס תַתְרַה סַמָאסַתֵא סוּרָאהּ. מעלות הידע כולן מתפתחות במי שמצוי בשלב השירות המסור. עיקרון קבלתו של מורה רוחני, כנזכר בפסוק שמונה, הוא חשוב מאוד; אפילו למי שעוסק בשירות מסור. חיים נשגבים מתחילים עם קבלת מורה שכזה. אישיות אלוה, שְׂרִי קְרּישְׁנַּה, אומר כאן בבירור שתהליך הידע הזה הוא הנתיב האמיתי, וכל ידע ספקולטיבי אחר אינו אלא הבל הבלים.

לגבי הידע שמפורט כאן, ניתן לנתחו כך: צניעות פירושה שלא לחפש אחר אותו סיפוק שמקורו בכבוד שרוחשים לנו אחרים. בגלל תפיסת חיים חומרנית אנו להוטים מאוד אחר כבוד שכזה. אלא שאדם בעל ידע מושלם שיודע שאינו גופו – הרי שכל דבר שמתייחס לגוף, בין אם כבוד ובין אם קלון, הוא חסר משמעות עבורו. זוהי בסך הכול הונאה חומרית, ואין לבקשה. אנשים אוהבים להתפרסם כדתיים, ומשום כך נראה לעיתים, שללא כל הבנה אלה מצטרפים לקבוצה כלשהי, שאינה מקיימת אפילו את עקרונות הדת, ואז מנסים להציג את עצמם כיועצים לענייני דת. התקדמות רוחנית אמיתית נבחנת למעשה, על פי הנקודות המפורטות בפסוק זה.

אי-אלימות נחשבת לרוב להימנעות מהרג או מפגיעה בגוף. אלא שלמעשה כוונתה שלא לגרום צער לאיש. האנשים ברובם סבוכים כליל בבערות שמקורה בתפיסת חיים חומרית, וסובלים ממכאובים חומריים לאינספור. מכאן שמי שאינו מרוממם לידע רוחני, למעשה מבצע אלימות. עלינו לנסות ולהפיץ בכל כוחנו ידע אמיתי. ומשיאורו אלה בידע, יהיה בכוחם להיחלץ מן הסבך החומרי. זוהי אי-אלימות.

סובלנות פירושה היכולת לשאת בעלבון והשמצות מצד אחרים. מי שפועל להתקדמות בידע רוחני, צפוי לעלבונות רבים. זאת משום שכזהו טבעו של העולם החומרי. אפילו הילד פְּרַהְלָאדַה, שכבר בגיל חמש עסק בידע רוחני, הוטל לסכנות רבות בגין אביו שהתנגד למסירותו. האב ניסה להורגו בדרכים רבות, אולם הוא נשא בכל אלה באורך רוח. מכאן שגם לנוכח קשיים ומכשולים בדרכנו הרוחנית, עלינו להתמיד ולהמשיך בהתקדמותנו.

פשטות פירושה חוסר צביעות, או הכנות לומר את האמת אפילו לאויב. באשר לקבלת מורה רוחני, זו חשובה מאוד, כיוון שללא הוראותיו, לא ניתן להתקדם במדע רוחני. הפנייה למורה שכזה צריכה להיעשות בענווה רבה. על התלמיד לשרת אותו בכל דרך, כדי שיתרצה ויעניק לו ברכתו. מאחר שמורה רוחני מוסמך הוא נציגו של קְרּישְׁנַּה, הרי שברכתו, ביכולתה לקדם את התלמיד, אף מבלי שהלה יקיים את הכללים. או, שתרגול הכללים הוא קל יותר למי שמשרת את המורה הרוחני ללא סייג.

גם ניקיון חשוב מאוד להתקדמות רוחנית. ניקיון הוא משני סוגים – חיצוני ופנימי. החיצוני מתבטא ברחצה, בעוד שניקיון פנימי כרוך בחשיבה מתמדת על קְרּישְׁנַּה וזימרת הַרֵא קְרּישְׁנַּה הַרֵא קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה הַרֵא הַרֵא/ הַרֵא רָאמַה הַרֵא רָאמַה רָאמַה רָאמַה הַרֵא הַרֵא. תהליך זה מנקה את אבק הקַרְמַה הקודמת שהצטבר במֶחשָב.

יציבות פירושה החלטיות להתקדם בחיים רוחניים. ללא החלטיות כזו, לא ניתן להתקדם באופן משמעותי. שליטה עצמית פירושה דחיית כל דבר שעשוי להזיק להתקדמות הרוחנית. דבר זה דורש תרגול ומיומנות. זוהי למעשה, פרישות אמיתית. החושים חזקים מאוד ודוחפים תמיד לעבר עינוג חושים. אלא שאין להיכנע לדחפים מיותרים שכאלה. סיפוקם של החושים נחוץ רק במידה הדרושה לשמירת הגוף במצב תקין. זאת, לצורך ביצוען של החובות הכרוכות בהתקדמות הרוחנית. מבין החושים, הלשון היא החשובה והבלתי נשלטת ביותר. מי שמצליח לרסנה, לא יתקשה גם לרסן את כל השאר. תפקודיה הם טעימה והפקת צליל. באמצעות תרגול שיטתי, יש להעסיקה תמיד בטעימת שאריות המזון שהוצע לקְרּישְׁנַּה ובזימרת הַרֵא קְרּישְׁנַּה. השליטה בעיניים מתבטאת במניעתן מלהתבונן בדבר, לבד מדמותו היפיפייה של קְרּישְׁנַּה. על האוזניים לשמוע תמיד אודות קְרּישְׁנַּה, ועל האף להריח את הפרחים שהוצעו לו. זהו תהליך השירות המסור. הבְּהַגַוַד-גִיתָא כולה נועדה ללמד את המדע הזה. זוהי מטרתה העיקרית והיחידה. ישנם אמנם פרשנים שוטים שמנסים להטות את קוראי הגִיתָא לנושאים אחרים, אלא שאין בה כל נושא אחר, מלבד שירות מסור.

עצמי כוזב פירושו קבלת הגוף כעצמי, בעוד שעצמי אמיתי זה כשמבינים שאיננו הגוף אלא נשמה רוחנית. ייחודיות עצמית קיימת תמיד; רק הזהות העצמית הכוזבת היא פסולה, ולא האמיתית. בספרות הוֵדית (בְּרּיהַד-אָרַנְּיַקַה אוּפַּנישַׁד 1.4.10) נאמר, אַהַםּ בְּרַהְמָאסְמי: אני בְּרַהְמַן, אני רוח. "אני", או מושג העצמי, קיים גם בשלב הגאולה שבהגשמה הרוחנית. "אני" זו זהות עצמית. אולם כאשר מושג ה"אני" מושלך על הגוף הכוזב, זוהי זהות עצמית כוזבת, וכאשר הוא מתייחס למציאות, זוהי זהות אמיתית. ישנם הוגי דעות שגורסים נטישת כל עצמיות. אך עצמיות פירושה זהות ייחודית, ולא ניתן לנוטשה. עלינו רק לנטוש את ההזדהות הכוזבת עם הגוף.

חשוב גם לנסות ולהבין את הסבל שבלידה, מוות, זקנה וחולי. תיאורי לידה מופיעים במקומות רבים בספרות הוֵדית. השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם מתאר בצורה ציורית למדי את עולמו של העובר, שהייתו ברחם אמו, סבלו וכו'. לידה כרוכה בסבל, ורק בגלל ששכחנו את הסבל הנורא שחווינו ברחם אמנו, איננו מחפשים כיום אחר פתרונות לבעיית הלידה והמוות החוזרים ונשנים. גם שעת המוות מלווה במכאובים רבים, וגם אלה נזכרים בכתובים בני סמכא. חשוב לדון בנושאים כאלה. באשר לחולי ולזקנה – הכול מתנסים באלה. איש לא רוצה לחלות, גם לא להזדקן, אלא שאיש לא מתחמק מזה. הדחיפה להתקדמות בחיים רוחניים מקורה בראייה פסימית שכזו לגבי חיים חומריים והסבל שבלידה, מוות, זקנה וחולי. חוסר זיקה לילדים, אישה ובית אין פירושו חוסר רגש כלפיהם. אדרבה, אלה הם מושאים טבעיים לאהבה. אולם כאשר אינם חיוביים להתקדמות רוחנית, הרי שיש להתנתק מהם. תודעת קְרּישְׁנַּה היא התהליך הטוב ביותר להפוך את הבית לנעים. מי שמודע כולו לקְרּישְׁנַּה, ישרה שמחה רבה בביתו. זאת משום שהתהליך של תודעת קְרּישְׁנַּה הוא קל מאוד. בסך הכול צריך לזמר הַרֵא קְרּישְׁנַּה הַרֵא קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה הַרֵא הַרֵא/ הַרֵא רָאמַה הַרֵא רָאמַה רָאמַה רָאמַה הַרֵא הַרֵא, לאכול את שאריות המזון שהוצע כמנחה לקְרּישְׁנַּה, לדון בספרים כגון בְּהַגַוַד-גִיתָא ושְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, ולסגוד למֻוּרְתי. ארבעה דברים אלה דיים כדי להביא שמחה לכול. בני המשפחה כולם צריכים לתרגל את זה. ביכולתם להתקבץ בבוקר ובערב ולזמר יחדיו הַרֵא קְרּישְׁנַּה הַרֵא קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה הַרֵא הַרֵא/ הַרֵא רָאמַה הַרֵא רָאמַה רָאמַה רָאמַה הַרֵא הַרֵא. מי שמעצב את חיי משפחתו בדרך זו ומפתח תודעת קְרּישְׁנַּה, ומקיים את ארבעת העקרונות הללו, הרי שאינו צריך לפרוש ממשפחתו ולהפוך לנזיר. אולם כאשר משפחה אינה מעודדת התקדמות רוחנית, או אז יש לנוטשה. על הדָבֵק להקריב הכול למען השירות לקְרּישְׁנַּה או הבנת קְרּישְׁנַּה, ממש כמו אַרְג'וּנַה. הלה לא רצה להרוג את קרוביו, אולם משהבין שאלה מהווים מכשול לתודעת קְרּישְׁנַּה שלו, הוא נענה להוראותיו של קְרּישְׁנַּה ונלחם והרג אותם. בכל מקרה, אין להתקשר לשמחה ולצער שבחיי המשפחה, שהרי איש בעולם זה אינו מאושר לגמרי, גם לא אומלל לגמרי.

שמחה וצער הם גורמים בלתי נפרדים מחיים חומריים. הבְּהַגַוַד-גִיתָא מורה על סובלנות ואיפוק. איש אינו מסוגל לעצור את הופעתם של שמחה וצער והיעלמותם. מכאן שרק התנתקות מאורח החיים החומרני מקנה שוויון נפש לגבי אלה. אנו שמחים עם השגת דבר נעים, ועצובים עם הבלתי נעים. אולם במישור הרוחני לאלה אין כל השפעה עלינו. מכל מקום, שלב זה אפשרי רק למי שמתרגל שירות מסור ובלתי מעורער. שירות מסור לקְרּישְׁנַּה פירושו תשעה תהליכי מסירות – זימרה, שמיעה, זכירה, סגידה וכו' – כפי שמתואר בפסוק האחרון של הפרק התשיעי. זהו התהליך שיש לתרגל.

רק טבעי שמי שנוטה לחיים רוחניים לא ייטה להתרועע עם חומרניים; שהרי זה נוגד את טבעו. ביכולתנו לבחון את עצמנו ולבדוק כמה רבה נטייתנו להתגורר במקום מבודד, הרחק מחברה בלתי רצויה. גם טבעי שדָבֵק לא נמשך לשעשועים חסרי ערך או להליכה לסרטים או בילוי באירועים חברתיים שונים. שהרי הוא מבין שאינם אלא בזבוז זמן לריק. רבים המלומדים והחוקרים למיניהם, כמו גם הוגי הדעות, שלומדים אודות חיי מין או נושאים כאלה, אולם על-פי הבְּהַגַוַד-גִיתָא, המחקרים הללו והתיאוריות הספקולטיביות, כולם חסרי ערך, ופחות או יותר הבל הבלים. לפי הגִיתָא יש לחקור וללמוד באופן פילוסופי אודות טבע הנשמה, אודות העצמי. זה מומלץ כאן.

בנוגע להגשמה עצמית נאמר כאן שבְּהַקְתי-יוגה היא מעשית במיוחד. מסירות פירושה יחסים בין נשמת-העל לנשמה הייחודית. שניים אלה אינם אותו אחד, לפחות לפי תפיסת הבְּהַקְתי, או תפיסת המסירות. נאמר כאן ששירותה של הנשמה הייחודית לנשמה העליונה הוא נצחי, ניתְיַם. ומכאן שגם בְּהַקְתי, או שירות מסור, הוא נצחי. ההבנה הפילוסופית הזו היא חשובה מאוד ובסיסית ביותר.

בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (1.2.11) נאמר, וַדַנְתי תַת תַתְתְוַה-וידַס תַתְתְוַםּ יַג' גְ'נָֿאנַם אַדְוַיַם: "יודעיה האמיתיים של האמת המוחלטת יודעים שהעצמי העליון מובן בשלושה היבטים – בְּרַהְמַן, פַּרַמָאתְמָא ובְּהַגַוָאן." בְּהַגַוָאן מהווה ההיבט העליון בהבנת האמת המוחלטת; זהו מישור ההבנה שאליו צריך להגיע, ואז לעסוק בשירות מסור לאל. זוהי שלמות הידע.

תהליך זה, החל מתרגול ענווה וכלה בהבנת האמת העליונה, אישיות אלוה המוחלט, הוא כמו גרם מדרגות שראשיתו בקומת הקרקע ואחריתו בעליונה. בגרם המדרגות הזה רבים נעצרים בקומה הראשונה, או בקומה השנייה, או בשלישית וכו'. אולם כל עוד לא מגיעים לקומה העליונה, שהיא הבנת קְרּישְׁנַּה, הרי שהידע אינו מושלם. מי שמנסה להתחרות עם אלוהים ובו בזמן להתקדם בחיים רוחניים, ינחל רק מפלה ותסכול. נאמר כאן בבירור שללא ענווה, גם הבנה אמיתית אינה אפשרית. הגאווה הגדולה ביותר זה לחשוב את עצמנו לאלוהים. ישות החיים חושבת ברוב בערותה, "אני אלוהים", על אף הבעיטות האינסופיות שמקבלת מחוקיו הנוקשים של הטבע החומרי. מכאן שאַמָאניתְוַה, או ענווה, היא ראשיתו של ידע. דרושה ענווה, כמו גם הידיעה שאנו כפופים לאלוהים. מי שמתמרד נגד אלוהים, הופך כפוף לטבע החומרי. חשוב להבין אמת זו ולהיות משוכנעים בה.