HE/BG 2.16

א.צ'. בְּהַקְתִיוֵדָאנְתַה סְוָאמִי פְּרַבְּהוּפָּאדַה


פסוק 16

नासतो विद्यते भावो नाभावो विद्यते सतः ।
उभयोरपि दृष्टोऽन्तस्त्वनयोस्तत्त्वदर्शिभिः ॥१६॥
נָאסַתוֹ וידְיַתֵא בְּהָאווֹ נָאבְּהָאווֹ וידְיַתֵא סַתַהּ
אוּבְּהַיוֹר אַפּי דְרּישְׁטוֹ ׳נְתַס תְו אַנַיוֹס תַתְתְוַה-דַרְשׂיבְּהיהּ

מילה אחרי מילה

נַה—לא; אַסַתַהּ—לחסר הממשות; וידְיַתֵא—מצוי; בְּהָאוַהּ—קיום; נַה—לא; אַבְּהָאוַהּ—אי קיום; וידְיַתֵא—מצוי; סַתַהּ—לנצחי; אוּבְּהַיוֹהּ—בקשר לשניים; אַפּי—אכן; דְרּישְׁטַהּ—הובחנה; אַנְתַהּ—מסקנה; תוּ—אכן; אַנַיוֹהּ—הללו; תַתְתְוַה—את האמת; דַרְשׂיבְּהיהּ—על ידי הרואים.

תרגום

יודעי האמת הסיקו כי חסר הממשות (הגוף החומרי) הוא בן חלוף, והנצחי (הנשמה) אינו משתנה. זאת הם הסיקו מלימוד טבעם של השניים.

התעמקות

הגוף רב התמורות אינו מתקיים לעד. גם מדע הרפואה מודה כיום שבגלל פעולה ותגובה של תאים שונים, הגוף משתנה בכל רגע ורגע, צומח ומזדקן. הנשמה הרוחנית לעומת זאת, נשארת זהה ובלתי משתנה חרף התמורות הרבות הללו שחלות בגוף ובמֶחשָב. זהו ההבדל שבין חומר לרוח; הגוף מעצם טבעו משתנה תמיד, והנשמה היא נצחית. יודעי האמת – הפרסונליסטים והאימפרסונליסטים – כולם מקבלים מסקנה זו. בוישְׁנּוּ פּוּרָאנַּה (2.12.38) נאמר שוישְׁנּוּ ומשכנותיו כולם הם בעלי קיום רוחני אשר מאיר מעצמו (גְ'יוֹתִימְּשׁי וישְׁנּוּר בְּהוּוַנָאני וישְׁנּוּהּ). לפי דעתם של יודעי האמת, המילים 'קיים' ו'לא קיים' מתייחסות רק לרוח וחומר.

אלה הן ראשית הוראותיו של האל לישויות החיים אשר שרויות בבילבול ובבערות. עם שהבערות מסתלקת, מתחדשים היחסים בין הסוגד לנסגד, כמו גם הבנת ההבדל שבין החלקיק – ישות החיים – לבין אישיות אלוה. מלימוד עצמי מעמיק, ניתן לדעת גם אודות טבעו של העליון. ההבדל בינינו לעליון הוא כמו ההבדל שבין חלק לשלם. בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה, כמו גם בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, העליון מתואר כמקור שממנו נובע הכול. נביעותיו הן מטבע נחות ועילי. כפי שיוסבר בפרק השביעי, ישויות החיים משתייכות לטבע העילי. אף על פי שאין הבדל בין האנרגיה לבין מקור האנרגיה, המקור נחשב לעליון, והאנרגיה, או הטבע, לכפוף ומשני. מכאן שישויות החיים כפופות לאל העליון תמיד, כמו ביחסים שבין אדון למשרת, או בין מורה לתלמיד. כל עוד מכוסה ישות החיים בבערות, זו אינה מסוגלת להבין ידע פשוט שכזה. הבְּהַגַוַד-גִיתָא, שהאל מורה עתה, נועדה לפקוח עיניהן של ישויות החיים כולן, בזמנים כולם.