HE/BG 2.22
פסוק 22
- वासांसि जीर्णानि यथा विहाय
- नवानि गृह्णाति नरोऽपराणि ।
- तथा शरीराणि विहाय जीर्णा-
- न्यन्यानि संयाति नवानि देही ॥२२॥
- וָאסָאמְּסי גִ׳ירְנָּאני יַתְהָא ויהָאיַה
- נַוָאני גְרּיהְנָּאתי נַרוֹ ׳פַּרָאנּי
- תַתְהָא שַׂרִירָאנּי ויהָאיַה גִ׳ירְנָּאנְי
- אַנְיָאני סַמְּיָאתי נַוָאני דֵהִי
מילה אחרי מילה
וָאסָאמְּסי—בגדים; גִ׳ירְנָּאני—ישנים ובלויים; יַתְהָא—כפי ש-; ויהָאיַה—מוותר; נַוָאני—חדשים; גְרּיהְנָּאתי—לוקח; נַרַהּ—אדם; אַפַּרָאנּי—אחרים; תַתְהָא—כך; שַׂרִירָאנּי—גופים; ויהָאיַה—מוותר; גִ׳ירְנָּאני—ישנים ונטולי ערך; אַנְיָאני—אחרים; סַמְּיָאתי—מקבל; נַוָאני—חדשים; דֵהִי—השוכן בגוף.
תרגום
ממש כשם שאדם עוטה מלבושים חדשים ומוותר על הישנים, מקבלת הנשמה גוף חומרי חדש ונוטשת את גופה הישן ונטול הערך.
התעמקות
השינויים הגופניים שעוברת הנשמה הייחודית המזערית הם תופעה ידועה לכול. אפילו המדענים כיום, אף שאינם מאמינים בקיומה של נשמה – אך בו בזמן אינם מסוגלים להסביר את המקור לאנרגיה שבלב – גם הם מכירים בשינוי המתמיד שחל בגוף, מילדות לנעורים ולבחרות ולזקנה. מזיקנה השינוי הוא מעבר לגוף אחר. זה הוסבר כבר בפסוק קודם (2.13).
מַעבר הנשמה הייחודית לגוף אחר מתאפשר בחסדו של נשמת-העל. הלה מגשים את שאיפותיה כמו חבר שממלא אחר מאוויי ידידו. הוֵדות, כגון מוּנְּדַּקַה אוּפַּנישַׁד ושְׂוֵתָאשְׂוַתַרַה אוּפַּנישַׁד, משוות את הנשמה ונשמת-העל לשתי ציפורים ידידות שיושבות על אותו עץ. האחת (הנשמה הייחודית המזערית) טועמת מפירות העץ, בעוד שהאחרת (קְרּישְׁנַּה) יושבת וצופה בידידתה. מבין השתיים – אף שהן זהות באיכותן – האחת נשבית בקסם פירותיו של העץ החומרי, ואילו האחרת בסך הכול צופה במעשי חברתה. קְרּישְׁנַּה הוא הציפור הצופה, ואַרְג'וּנַה, הציפור האוכלת. שניהם אמנם ידידים, אולם האחד אדון, והשני משרת. שכחת היחסים הללו היא שגורמת לנשמה המזערית להמשיך ולעבור מעץ לעץ, או מגוף לגוף. מאבקה של הנשמה הגִ'יוַה על עץ הגוף החומרי קשה עד מאוד. מכל מקום, בשעה שזו נכונה לקבל את הציפור האחרת כמורה הרוחני העליון – כשם שאַרְג'וּנַה בחר להתמסר להוראותיו של קְרּישְׁנַּה – הריהי משתחררת מכל צער. זה מאושש במוּנְּדַּקַה אוּפַּנישַׁד (3.1.2), כמו גם בשְׂוֵתָאשְׂוַתַרַה אוּפַּנישַׁד (4.7):
- סַמָאנֵא וְרּיקְשֵׁא פּוּרוּשׁוֹ נימַגְנוֹ
- ׳נִישַׂיָא שׂוֹצַ׳תי מוּהְיַמָאנַהּ
- ג׳וּשְׁטַםּ יַדָא פַּשְׂיַתְי אַנְיַם אִישַׂם
- אַסְיַה מַהימָאנַם איתי וִיתַה-שׂוֹקַהּ
"אף על פי ששתי הציפורים מצויות על אותו עץ, הציפור הטועמת, שכמו נהנית מפירות העץ מלאת חרדה ועוגמה. אולם אם בדרך כלשהי פונה הציפור הסובלת לעבר ידידה, האל, ולומדת אודות תפארתו, מיד היא משתחררת מכל חרדה." אַרְג'וּנַה פונה עתה לעבר ידידו הנצחי, קְרּישְׁנַּה, ולומד ממנו את הבְּהַגַוַד-גִיתָא. למשמע הוראותיו, הוא לומד אודות תפארתו העילאית, ומשתחרר מכל צער. האל מייעץ לו שלא לקונן על השתנות גופם של סבו ומורו. אדרבה, עליו לשמוח להרוג את גופם במלחמה צודקת, ולטהרם מן התגובות לפעילותם הגופנית. מי שמקריב חייו על המזבח, או בקרב הוגן, משתחרר מן התגובות הגופניות כולן ומתעלה לרמת חיים גבוהה יותר. מכאן שצערו של אַרְג'וּנַה היה מיותר.