HE/BG 18

בְּהַגַוַד-גִיתָא כפי שהיא - פרק שמונה עשרה: שלמות הפרישות

פרק שבע עשרה - בְּהַגַוַד-גִיתָא כפי שהיא

את ההתעמקויות של פְּרַבְּהוּפָּאדַה ניתן לראות בלחיצה על הקישור לפסוק

פסוק 18.1: אַרְג'וּנַה אמר: הו גיבור-חיל, הו הורג הזד קֵשִׂי ואדון החושים, ברצוני להבין את תכלית הפרישות (תְיָאגַה), ומטרת שלב הנזירות (סַנְנְיָאסַה).

פסוק 18.2: אישיות אלוה העילאי אמר: נטישת כל פעילות שמבוססת על תשוקות חומריות – זו מגדירים המלומדים הדגולים כשלב של חיי נזירות (סַנְנְיָאסַה). וויתור על תוצאות המעשים כולם, מכנים החכמים פרישות (תְיָאגַה).

פסוק 18.3: ישנם מלומדים שפוסלים כל פעילות תועלתנית ומורים לנוטשה, בעוד שאחרים אומרים שהקרבה, צדקה וסיגופים – אלה אין לזנוח לעולם.

פסוק 18.4: הו הטוב בבְּהָארַתים, שמע עתה את דעתי לגבי פרישות. הו הנמר באנשים, בכתובים זו נחלקת לשלושה סוגים.

פסוק 18.5: מעשי הקרבה, צדקה וסיגופים – אלה יש לבצע, ואין לנטוש לעולם. למעשה, הקרבה, צדקה וסיגופים מטהרים אפילו נשמות דגולות.

פסוק 18.6: את כל המעשים הללו יש לבצע ללא התקשרות ומבלי לצפות לגמול; הו בן פְּרּיתְהָא, יש לבצעם מתוך חובה. זוהי דעתי הסופית.

פסוק 18.7: את חובות הכתובים אין לזנוח לעולם. אדם שנוטש את חובותיו בגלל אשליה, הרי שפרישותו היא פרישות במידת הבערות.

פסוק 18.8: מי שזונח חובותיו בחושבו אותן לטורדניות, או מתוך חשש לאי-נוחות גופנית, הרי שפרישותו היא במידת הלהיטות. פרישות שכזו לא תרוממו לנשגב לעולם.

פסוק 18.9: הו אַרְג'וּנַה, מי שמבצע חובתו רק משום שיש לבצעה, מתנזר מכל חברה חומרית ואינו נקשר לפירות עמלו, הרי שפרישותו היא במידת הטובות.

פסוק 18.10: הפרוש החכם אשר שרוי במידת הטובות, אינו נדחה מעבודה שלילית, גם לא נמשך לחיובית, ומשום כך פטור מכל ספקות לגבי עבודה.

פסוק 18.11: ישות בעלת גוף לא יכולה למעשה, להמנע כליל מפעילות. אולם מי שמוותר על פירות עמלו נקרא פרוש אמיתי.

פסוק 18.12: מי שאינו מתנזר, פוגש לאחר מותו בשלושת פירות המעשה – הרצוי, הבלתי רצוי והמעורב. בעוד שמי שבחרו בנזירות, פטורים מכל תוצאה שכזו, על הסבל וההנאה שבה.

פסוק 18.13: הו אַרְג'וּנַה גיבור-חיל, על-פי הוֵדָאנְתַה, חמישה גורמים אחראים לביצועה של פעולה. למד עתה אודותם.

פסוק 18.14: מקום הפעולה (הגוף), העושה, החושים השונים, סוגי המאמץ השונים, ובסופו של דבר נשמת-העל – אלה הם חמשת גורמי הפעולה.

פסוק 18.15: פעילותו של אדם בגוף, במחשבה או בדיבור – בין אם זו נכונה, ובין אם לאו – מקורה בחמישה גורמים אלה.

פסוק 18.16: מכאן שמי שחושב עצמו לעושה הבלעדי ומתעלם מחמשת הגורמים, אינו חכם ביותר, גם אינו רואה את הדברים כפי שהם.

פסוק 18.17: מי שאינו מונע על-ידי עצמי כוזב ותבונתו אינה סבוכה, גם בהורגו אדם בעולם זה, אינו הורג; גם אינו נכבל במעשיו.

פסוק 18.18: ידע, מושא הידע והיודע – אלה שלושת הגורמים לפעולה; החושים, העבודה והעושה הם שלושת מרכיביה.

פסוק 18.19: ידע, פעולה ומבצע הפעולה – אלה נחלקים לשלושה סוגים בהתאם לשלוש מידות הטבע החומרי. שמע עתה אודותם.

פסוק 18.20: דע כי אותו ידע שבאמצעותו רואים את הטבע הרוחני האחד והבלתי נחלק שבכל ישויות החיים, אף שאלה נחלקות לצורות לאינספור, הוא ידע במידת הטובות.

פסוק 18.21: דע כי ידע שמבחין בסוגים שונים של ישויות חיים על-פי גופיהן השונים הוא במידת הלהיטות.

פסוק 18.22: ואותו ידע שקושר לסוג פעולה אחד ויחיד, כאילו אין דבר מלבדו, מבלי לדעת את האמת, והנו זעום ביותר, נקרא ידע במידת החושך.

פסוק 18.23: פעולה סדירה ומווסתת, שמתבצעת ללא התקשרות, גם ללא משיכה או דחייה, וללא ציפייה לטובת הנאה, נקראת פעולה במידת הטובות.

פסוק 18.24: לעומת זאת, פעולה שכרוכה במאמץ רב ותכליתה השבעת התשוקות, שמתבצעת מתוך הכרה עצמית כוזבת – זו נקראת פעולה במידת הלהיטות.

פסוק 18.25: פעולה שמתבצעת מתוך אשליה והתעלמות מכללי הכתובים, מבלי להתחשב בשעבוד שתגרור או באלימות או במצוקה שתגרום לזולת – זו נחשבת לפעולה במידת הבערות.

פסוק 18.26: מי שמבצע חובתו ללא התרועעות עם מידות הטבע החומרי, ללא עצמי כוזב, מתוך התמדה והתלהבות, ובשוויון נפש להצלחה וכישלון – נחשב לפועל במידת הטובות.

פסוק 18.27: מי שנקשר לעבודה ולפירותיה, ומבקש ליהנות מפירות אלה, והנו חמדן, צר עין, טמא לב ומושפע משמחה וצער – פועל שכזה הוא במידת הלהיטות.

פסוק 18.28: מי שמעשיו כולם נוגדים את כללי הכתובים, והנו חומרני, עיקש, רמאי ומומחה בפגיעה בזולת, כמו גם עצל וממורמר תמיד, ודוחה הכול מהיום למחר – נאמר שהנו פועל במידת הבערות.

פסוק 18.29: הו כובש העושר, האזן עתה לפירוט סוגי ההבנה וההחלטיות בהתאם לשלוש מידות הטבע החומרי.

פסוק 18.30: הו בן פְּרּיתְהָא, אותה הבנה שמורה מה מותר לעשות ומה אסור, ממה לחשוש וממה לא, מה כובל ומה משחרר – זוהי הבנה במידת הטובות.

פסוק 18.31: הו בן פְּרּיתְהָא, הבנה שאינה מבדילה בין דת לכפירה, ובין מעשה מותר לאסור, הנה במידת הלהיטות.

פסוק 18.32: הבנה, שבתעתועי האשליה רואה בכפירה דת ובדת כפירה, וחותרת תמיד בכיוון הלא נכון, הו פָּארְתְהַה, זו הנה במידת הבערות.

פסוק 18.33: הו בן פְּרּיתְהָא, החלטיות איתנה ובלתי מעורערת, שנתמכת ביציבות שמקורה בתירגול יוגה, ושולטת בפעילות המֶחשָב, החיים והחושים, היא החלטיות במידת הטובות.

פסוק 18.34: הו אַרְג'וּנַה, אולם החלטיות שמקורה בהתקשרות לפירותיהם של דת, פיתוח כלכלי ועינוג חושים היא מטבע הלהיטות.

פסוק 18.35: ואותה החלטיות שאינה חורגת מעבר לחלומות, פחד, יאוש, מרמוּר ואשליה – החלטיות נבערת שכזו, הו בן פְּרּיתְהָא, היא במידת החושך.

פסוק 18.36: הו הטוב בבְּהָארַתים, שמע נא עתה אודות שלושת סוגי האושר שמהם נהנית הנשמה המותנית, ובאמצעותם מגיעה לעיתים לקץ כל המצוקות.

פסוק 18.37: זה שבראשיתו כמו רעל אולם באחריתו מתוק כנקטר, ומעורר להגשמה עצמית, נאמר שהנו אושר במידת הטובות.

פסוק 18.38: אושר שנובע ממגע החושים עם מושאיהם, ונראה בראשיתו כמו נקטר, אולם באחריתו כמו רעל, נאמר שהוא מטבע הלהיטות.

פסוק 18.39: ואותו אושר שהוא עיוור להגשמה עצמית, שאינו אלא דמיון שוא, מראשית לאחרית, ונובע משינה, עצלות ואשליה – אושר שכזה הוא מטבע הבערות.

פסוק 18.40: שום ישות חיה, כאן, כמו גם בקרב האלים-למחצה שבכוכבים העליונים, אינה פטורה משלוש מידות אלה, תולדת הטבע החומרי.

פסוק 18.41: הו מייסר האויבים, בְּרָאהְמַנּים, קְשַׁתְרייות, וַיְשְׂיות ושֻׂוּדְרות נבדלים זה מזה בתכונותיהם הטבעיות, שבהתאם למידות הטבע השונות.

פסוק 18.42: שלווה, שליטה עצמית, חישול עצמי וצנע, טוהר, סובלנות, יושר, ידע, חכמה ודתיות – אלה התכונות הטבעיות לעבודת הבְּרָאהְמַנַּה.

פסוק 18.43: גבורה, כוח, החלטיות, תושייה, אומץ בקרב, נדיבות וכושר מנהיגות – אלה התכונות הטבעיות לעבודת הקְשַׁתְרייַה.

פסוק 18.44: חקלאות, הגנה על פּרות ועסקים, טבעיים לעבודת הוַיְשְׂיַה, ולשֻׂוּדְרַה טבעיים עמל-כפיים ושירות לאחרים.

פסוק 18.45: כל אדם שממלא אחר איכויות עבודתו יכול להגיע לשלמות. שמע עתה כיצד זה אפשרי.

פסוק 18.46: אישיות אלוה הוא מקור כל הישויות ושורה בכול, ומי שסוגד לו באמצעות עבודתו ישיג שלמות.

פסוק 18.47: מוטב לו לאדם לעסוק במשלח ידו, אפילו לא בשלמות, מאשר לבצע בשלמות עבודתו של אחר. שהרי אותן חובות שנקבעו לו לאדם על-פי טבעו אינן גוררות תגובות נפשעות לעולם.

פסוק 18.48: הו בן קוּנְתִי, כל נסיון מלווה בפגם כלשהו, ממש כשם שאש אפופה בעשן. מכאן שאל לו לאיש לנטוש את עיסוקו, תולדת טבעו, אפילו זה מלא בפגמים.

פסוק 18.49: מי ששולט בעצמו וחופשי מקשרים, ואדיש להנאות הארציות כולן – עם שהוא מתרגל פרישוּת, הריהו משיג את השלמות העליונה של השתחררות מתגובות.

פסוק 18.50: הו בן קוּנְתִי, הקשב נא כיצד מי שהשיג שלמות שכזו, מתעלה לשלב השלמות העליון, בְּרַהְמַן, או שלב הידע העליון, עם שהוא פועל בדרך שאתמצת עתה.

פסוקים 18.53-51: מי שהיטהר על-ידי תבונתו ושולט בהחלטיות במֶחשָבו; מי שוויתר על מושאי הנאות החושים וחופשי מהימשכות ודחייה; מי שחי במקום מבודד, ממעיט לאכול, שולט בגוף, במֶחשָב ובכוח הדיבור, ומצוי בהתעלות תמידית; מי שחופשי מקשרים, ומשולל עצמי כוזב, עוצמה כוזבת, גאווה כוזבת, תאווה וכעס; מי שאינו מבקש עוד אחר דברים חומריים, פטור מתחושת קניין כוזבת ותמיד שליו – אין ספק כי אדם שכזה שרוי בשלב ההגשמה העצמית.

פסוק 18.54: מי שכך שרוי בנשגב, חווה באחת בבְּרַהְמַן העליון ונמלא חדווה. לעולם אינו מצר על דבר, גם אינו כמה למאומה, ושווה ביחסו לכל ישויות החיים. בשלב זה הוא זוכה לשרתני בשירות מסור וטהור.

פסוק 18.55: רק באמצעות שירות מסור ניתן להבין אותי כפי שאני, כאישיות אלוה העילאי. ומי שהופך מודע לי כליל על-ידי שירות שכזה, הנו זכאי להיכנס לממלכת אלוהים.

פסוק 18.56: אף על פי שדְבֵקי הטהור מעורב בפעילויות שונות, הריהו מגיע בחסדי ובחסותי למשכני הנצחי והבלתי מתכלה.

פסוק 18.57: במעשיך כולם היה תלוי בי, ופעל תחת חסותי תמיד. בשירותך המסור, היה מודע לי כליל.

פסוק 18.58: אם תהיה מודע לי, הרי שתגבר בחסדי על כל מכשולי החיים המותנים. אולם אם לא תפעל בתודעה שכזו, ולא תאווה, מתוך עצמי כוזב, לשמוע לי, הרי שתאבד.

פסוק 18.59: אם לא תשמע לעצתי, ותימנע מקרב, רק תוליך עצמך שולל, שהרי מעצם טבעך תגרר למלחמה.

פסוק 18.60: הו בן קוּנְתִי, רק בגלל אשליה הינך מסרב עתה לפעול על-פי הכוונתי. אך הפעילות הטבעית לאופיך תאלץ אותך לפעול כך בין כה וכה.

פסוק 18.61: הו אַרְג'וּנַה, השליט העליון שוכן בלב כול, ומכוון את נדודיהן של כל ישויות החיים, שכמו ישובות במכונה עשויה מאנרגיה חומרית.

פסוק 18.62: הו נצר בְּהַרַתַה, התמסר לו כליל. בחסדו תזכה בשלווה עילאית ותגיע למשכן הנצחי, העליון.

פסוק 18.63: הידע שהסברתי עתה אף כמוס עוד יותר. שקול אותו לעומקו, ואחר, עשה כרצונך.

פסוק 18.64: מאחר שהינך רֵע יקר לי מאוד, הריני מגיד לך את הוראותיי הנשגבות, שמהוות הידע הכמוס מכול. שמע נא לדבריי, כי לטובתך הם.

פסוק 18.65: חשוב אודותי תמיד, היה לדְבֵקי, סגוד לי והשתחווה לפני. אין ספק כי אז תבוא אלי. אני מבטיחך זאת, כיוון שהינך ידיד יקר לי מאוד.

פסוק 18.66: נטוש את כל צורות הדת והתמסר רק לי. אני אגאלך מן התגובות לחטא כולן. אל תירא.

פסוק 18.67: לעולם אין להסביר ידע כמוס זה למי שאינם צנועים ונכונים לסגפנות, גם אינם מסורים, או שאינם עוסקים בשירות מסור, אף לא למי שמקנאים בי.

פסוק 18.68: מי שמסביר סוד עילאי זה לדְבֵקים, מובטח לו שירות מסור וטהור, ולבסוף הוא ישוב אלי.

פסוק 18.69: אין משרת בעולם זה שהנו יקר לי ממנו, גם לא יהיה יקר יותר.

פסוק 18.70: הריני מכריז כי מי שלומד שיחה קדושה זו שלנו סוגד לי באמצעות תבונתו.

פסוק 18.71: ומי שמקשיב באמונה וללא קנאה, הרי שישתחרר מתגובות החטא ויגיע לכוכבים המבורכים – משכנם של הצדיקים.

פסוק 18.72: הו בן פְּרּיתְהָא כובש העושר, האם הקשבת לדברי ברוב קשב? האם בערותך סולקה ונמוגו אשליותייך?

פסוק 18.73: אַרְג'וּנַה אמר: קְרּישְׁנַּה יקירי, הו המשולל כל דופי, אשליתי נמוגה עתה, ובחסדך שב לי זכרוני. הריני נחוש עתה ואיתן ופטור מספק, ונכון למלא אחר הוראותיך.

פסוק 18.74: סַנְֿגַ׳יַהּ אמר: כך שמעתי שיחתם של שתי נשמות דגולות – קְרּישְׁנַּה ואַרְג'וּנַה. כה נפלאה בשורתה עד כי שערותי סומרות.

פסוק 18.75: בחסדו של וְיָאסַה שמעתי שיחה כמוסה זו במישרין, כפי שהגידה קְרּישְׁנַּה, אדון כל המיסתורין, לאַרְג'וּנַה.

פסוק 18.76: הו מלך, עם שאני חוזר ונזכר בדו-שיח המופלא והקדוש שבין קְרּישְׁנַּה לאַרְג'וּנַה, רטט אוחזני שוב ושוב, ואני חש בעונג רב.

פסוק 18.77: הו מלך, בהיזכרי בדמותו המופלאה של קְרּישְׁנַּה, גוברת תדהמתי עוד ועוד, ושוב ושוב מתרונן לבבי.

פסוק 18.78: אין ספק כי במקום שבו נמצא קְרּישְׁנַּה, אדון המסתורין, ובמקום שבו נמצא אַרְג'וּנַה, הקשת העילאי, יימצאו גם שפע, נצחון, עצמה בלתי רגילה ומוסר. זו דעתי.

פרק שבע עשרה - בְּהַגַוַד-גִיתָא כפי שהיא