HE/BG 5
את ההתעמקויות של פְּרַבְּהוּפָּאדַה ניתן לראות בלחיצה על הקישור לפסוק
פסוק 5.1: אַרְג'וּנַה אמר: הו קְרּישְׁנַּה, תחילה אתה מבקש שאפרוש מפעילות, אולם אחר כך אתה ממליץ על עבודה במסירות. התוכל עתה, בחסדך, לומר לי במפורש איזו עדיפה מבין השתיים?
פסוק 5.2: אישיות אלוה השיב: הימנעות מפעולה ופעילות במסירות, שתיהן מובילות לגאולה. אולם מן השתיים עדיפה הפעילות בשירות מסור.
פסוק 5.3: מי שאינו מתעב, גם לא חומד את פירות מעשיו, נחשב למתנזר תמיד. הו אַרְג'וּנַה גיבור-חיל, מאחר שהוא פטור מכל שניוּת, הרי שהוא גובר בקלות על השעבוד החומרי, ושרוי בגאולה שלמה.
פסוק 5.4: רק הבורים סוברים ששירות מסור (קַרְמַה-יוגה) שונה מניתוח עיוני של העולם החומרי (סָאנְֹקְהְיַה). המלומדים באמת אומרים שמי שמקדיש עצמו לאחד משני הנתיבים הללו, ישיג את תוצאות השניים.
פסוק 5.5: מי שיודע שאותה מטרה שמושגת באמצעות ניתוח עיוני מושגת גם באמצעות שירות מסור, ומשום כך רואה שניים אלה על אותו מישור, רואה את הדברים כפי שהם.
פסוק 5.6: ההתנזרות מפעילות לבדה, מבלי לעסוק בשירות מסור, אינה גורמת לאושר, בעוד שאדם מעמיק, שעוסק בשירות מסור, יכול להגיע לעליון ללא דיחוי.
פסוק 5.7: מי שפועל במסירות, שהנו נשמה טהורה ושולט במֶחשָבו ובחושיו – הנו יקר לכול, והכול יקרים לו. אף שהוא נמצא תמיד בפעולה, לעולם אינו מסתבך בה.
פסוקים 5.9-8: אדם בתודעה אלוהית יודע בתוככי לבו תמיד, שאף שהוא שומע, נוגע, מריח, אוכל, נע, ישן ונושם, למעשה, אינו עושה דבר. זאת משום שהוא מבין שבשעה שהוא מדבר, מפריש את צרכיו, מקבל דבר-מה, או פוקח ועוצם את עיניו, אלה הם בסך הכול החושים הגשמיים שעסוקים במגע עם מושאיהם, והוא עצמו נבדל מהם.
פסוק 5.10: מי שמבצע חובותיו ללא התקשרות ומקדיש את תוצאותיהן לאל, אינו מושפע מפעילות חטאה, ממש כשם שעלי הלוטוס אינם נרטבים במים.
פסוק 5.11: יוֹגִים שנטשו את קשריהם, פועלים בגופם, במֶחשָבם ובתבונתם, ואפילו בחושיהם, לתכלית ההיטהרות בלבד.
פסוק 5.12: נשמה יציבה במסירותה זוכה בשלווה בלתי מעורערת. זאת משום שהיא מעלה לי למנחה את תוצאות מעשיה; בעוד שמי שאינו מאוחד עם האל וחומד את פירות עמלו – מסתבך.
פסוק 5.13: בשעה שישות החיים שבגוף מרסנת את טבעה ופורשת במֶחשָבה מכל פעילות, הריהי מתגוררת באושר בעיר תשעת השערים (הגוף החומרי). היא אינה עושה דבר, גם אינה גורמת לעבודה להיעשות.
פסוק 5.14: הנשמה ששוכנת בגוף ומושלת בעיר גופה, אינה יוצרת פעולה, אינה גורמת לאיש לפעול, גם אינה יוצרת את פירות העמל. כל זה מתבצע בידי מידות הטבע החומרי.
פסוק 5.15: אך גם אלוהים אינו אחראי לעוונותיו או מעשיו הטובים של מישהו. מכל מקום, ישויות חיים עוטות-גוף מתבלבלות, בגלל הבערות שמסתירה מהן כל ידע אמיתי.
פסוק 5.16: אולם כאשר מואר האדם בידע שמסלק את בורותו, או אז מגלה לו חכמתו הכול, כמו השמש שמאירה הכול בשעות היום.
פסוק 5.17: בשעה שתבונתו של אדם, מֶחשָבו, אמונתו ומבטחו מתמקדים כולם בעליון, מטהרו הידע המושלם מכל ספק, והוא צועד בבטחה בנתיב הגאולה.
פסוק 5.18: בזכותו של ידע אמיתי, רואים החכמים הענווים בעין שווה בְּרָאהְמַנַּה מלומד ונעים הליכות, פרה, פיל, כלב, כמו גם את אוכל-הכלבים (חסר המעמד).
פסוק 5.19: אלה שמֶחשָבם מעוגן בראייה שווה שכזו, כבר גברו על מגבלות הלידה והמוות. הם נקיים מרבב כבְּרַהְמַן, ומכאן שכבר שרויים בבְּרַהְמַן.
פסוק 5.20: מי שאינו עולץ בהיקרה לו דבר נעים, גם אינו מקונן בפוגשו בלא-נעים, והנו בעל תבונה עצמית, דעתו אינה מבולבלת, והוא יודע את מדע האלוהים – אדם כזה שרוי בנשגב.
פסוק 5.21: אדם בן-חורין שכזה אינו נמשך עוד אחר הנאות חושים גשמיות. הוא שרוי תמיד בטראנס, וחווה בעונג שבתוכו. בזכות התמקדותו בעליון הוא מגיע להגשמה עצמית וזוכה ליהנות מחדווה אינסופית.
פסוק 5.22: הנבון אינו נוטל חלק במקורות הסבל, אשר נוצרים ממגע עם החושים החומריים. הו בן קוּנְתִי, להנאות כאלה יש ראשית ואחרית, והחכם אינו מוצא בהן עונג.
פסוק 5.23: מי שעוד לפני שנטש גוף זה, מסוגל לעמוד בפני דחפי החושים הגשמיים ולרסן את יֵצר התשוקה והכעס – מעמדו איתן והוא מאושר בעולם זה.
פסוק 5.24: מי שמוצא את שמחתו בתוך עצמו, שפועל ומתענג בתוך עצמו, ומכוון את מטרתו אל תוך עצמו – הוא היוגי המושלם. גאולתו בעליון, ובסופו של דבר יגיע לעליון.
פסוק 5.25: מי שגברו על השניוּת תולדת הספק ומֶחשָבם שקוע בתוכם, מי שפועלים תמיד לרווחת כלל ישויות החיים, והם נקיים מכל חטא – אלה זוכים לגאולה בעליון.
פסוק 5.26: לחופשיים מכעס ותשוקות חומריות, שהגיעו להגשמה עצמית, והם בעלי משמעת עצמית וחותרים ללא הרף לשלמות – לאלה מובטחת גאולה בעליון בעתיד הקרוב.
פסוקים 5.28-27: היוגי שחותר לגאולה מיטהר מכל תשוקה, פחד וכעס, על-ידי שהוא אוטם את עצמו בפני כל מושאי החושים החיצוניים, ומרכז את עיניו ומבטו בין שתי גבותיו. הוא משהה אז את שאיפתו ונשיפתו בתוך נחיריו, ומשיג כך שליטה במֶחשָב, בחושים ובתבונה. מי ששרוי במצב זה תמיד, אין ספק שהוא בן-חורין.
פסוק 5.29: מי שמודע לי כליל, ויודע שאני הוא הנהנה העליון בהקרבות ובסיגופים, שליטם העליון של כל הכוכבים והאלים-למחצה, ומיטיבן ומשענתן של כל ישויות החיים, מגיע לשלום ולשלווה ומשתחרר ממכאובי הסבל החומרי כולם.