HE/Prabhupada 0053 - הצעד הראשון מורכב משמיעה
הרצאה על שׂ.ב. 2.1.5 - דֵלְהי, 8 בְּנוֹבֵמְבֶּר, 1973
אז אנחנו גם פְּרַקְרּיתי. אנחנו אנרגיה של אלוהים. ומפני שאנו מנסים לנצל את משאבי החומר, נדמה שיש לדברים הללו ערך. אחרת, אין לזה ערך, אפס. אלא שהעסק שלנו... זה מופיע פה, שמשום שאנחנו עכשיו קשורים בסבך של החומר הזה... החומר הזה הוא לא העסק שלנו. העסק היחיד שלנו, הוא איך להיחלץ ממנו. זהו העסק האמיתי שלנו.
אם אנו רוצים את העסק הזה, אז המרשם פה. ומהו המרשם? שְׂרוֹתַוְיַהּ קִירְתיתַוְיַשׂ צַ'ה - אלא אם כן תשמע, כיצד תוכל להבין את המעמד שלך? כשאתה מבין את אלוהים, קְרּישְׁנַּה, אתה מבין שאתה חלק ממנו, או חלק מקְרּישְׁנַּה, ואז אתה מבין את המעמד שלך: "כן, אני חלק של אלוהים." קְרּישְׁנַּה הוא האישיות העילאית, שַׁדּ-אַישְוַרְיַה-פֻּוּרְנַם - מלא בכל השפעים.
כמו בן שנטרפה עליו דעתו ומשוטט ברחוב, כשהוא מבין, בשכלו הטוב, "אבא שלי כל כך עשיר, כל כך חזק, אז למה אני משוטט ברחובות כמו אדם משוגע? אין לי מזון, ולא מקלט. אני הולך מדלת אחת לשנייה ומקבץ נדבות," אז הבן מגיע להכרה שלו. לשלב הזה קוראים, "בְּרַהְמַה-בְּהֻוּתַה" (שׂ.בּ 18.54) קרי: "הו, אני, אני לא החומר הזה. אני נשמה רוחנית, חלק של אלוהים. או." זוהי תודעה.
את התודעה הזו אנחנו מנסים להחיות. זה השירות הטוב ביותר לאנשים, להחיות את התודעת האבודה שלו. איש בטעות חושב: "אני תוצר לוואי של החומר, ועלי לְוַסֵּת את הדברים שקשורים בקיום שלי בעולם החומר." - זו היא הטיפשות. תבונה אמיתית היא, "בְּרַהְמַה-בְּהֻוּתַה", "אַהַםּ בְּרַהְמָאסְמִי". אַהַםּ בְּרַהְמָאסְמִי - "אני הוא חלק של אלוהים. אלוהים הוא הבְּרַהְמַן העליון. אני, בהיותי חלק..." בדיוק כמו גוש מוזהב, במכרה זהב, או שזה מסוגל להיות עגיל קטן, גם הוא מוזהב. באופן דומה, טיפה ממי הים אף היא באותה האיכות, מלוחה. באופן דומה אנחנו, חלקים של אלוהים, יש לנו את אותן התכונות. איכותית, אנו אחד.
מדוע אנו כמהים לאהבה? משום שישנה אהבה בקְרּישְׁנַּה. אנחנו מוקירים פה את רָאדְהָא וקְרּישְׁנַּה. ישנה אהבה במקור. לכן אנחנו, בהיותנו חלקים של אלוהים, גם אנו מנסים לאהוב. גבר מנסה לאהוב איזו אישה, אישה מנסה לאהוב איזה גבר. זה טבעי. זה לא מלאכותי. אבל זה מופיע בהשתקפות החומרית בעקלתיים. זה הוא המוּם.
כאשר אנו חופשיים מן הכסוּת החומרית, האיכות שלנו היא אָנַנְדַמַיוֹ 'בְּהִיָאסָאת (וֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה 1.1.12) - עליזים... כשם שקְרּישְׁנַּה רוקד תמיד... את קְרּישְׁנַּה לעולם לא נמצא... ראיתם את התמונה של קְרּישְׁנַּה. הוא נלחם בנחש קָאלִיַה. הוא רוקד. הוא לא פוחד מהנחש. הוא רוקד. כמו שהוא רוקד עם הגוֹפִּיוֹת, רועות הבקר, ברָאסַה-לִילָא, באותו האופן, הוא רוקד עם הנחש. משום שהוא אָנַנְדַמַיוֹ 'בְּהִיָאסָאת. הוא אָנַנְדָמַיַה, תמיד עליז. תמיד. אתם תראו את קְרּישְׁנַּה... קְרּישְׁנַּה... כמו בקוּרוּקְשֵׁתְרַה כשהקרב מתחולל. קְרּישְׁנַּה שמח. אַרְג'וּנַה מדוכדך כי הוא ישות חיים, אבל קְרּישְׁנַּה אינו עצוב. הוא עליז. זהו טבעו של אלוהים. אָנַנְדַמַיוֹ 'בְּהְיָאסָאת. זה כתוב בתוך הַסֻוּתְרַה, בבְּרַהְמַה-סֻוּתְרַה, "אלוהים הוא אָנַנְדָמַיַה, תמיד עליז, תמיד שמח." אז גם אתם תוכלו להפוך עליזים ושמחים כשתשובו הביתה, הביתה לאלוהות. זאת הבעיה שלנו.
אז כיצד נוכל לשוב לשם? דבר ראשון, עלינו לשמוע - שְׂרוֹתַוְיַה. נסו לשמוע מיהו אלוהים, מהי הממלכה שלו, כיצד הוא פועל, כיצד הוא שמח. דברים אלה נועדים להישמע. שְׂרַוַנַּם. אז, מן הרגע שאנחנו משוכנעים, "הוֹ, אלוהים כל כך נחמד," אז נוכל לְיַדֵּע או לשדר את החדשות הללו, לעולם כולו. זה קִירְתַנַם. זהו קִירְתַנַם.