HE/Prabhupada 0045 - מושא הדעת נקרא גְ'נֵֿיַם
הרצאה על בּ.ג. 13.2-1 - פָּרִיז, 10 באוֹגוּסט, 1973
פְּרַבְּהוּפָּאדַה:
- פְּרַקְרּיתיםּ פּוּרוּשַׁםּ צַ'יוַה
- קְשֵׁתְרַם-גְ'נָֿאם אֵוַה צַ'ה
- אֵתַד וֵדיתוּם איצְ'צְ'הָאמי
- גְ'נָֿאנַםּ גְ'נֵֿיַםּ צַ'ה קֵשַׂוַה
- (ב.ג. 13.1)
זה הַמוֹתַר המיוחד של האדם, שהוא מסוגל להבין את הטבע, את הבריאה הקוסמית, ואת הנהנה של הטבע, והוא יכול להיות בקיא לחלוטין לגבי מה הוא מושא הידע, גְ'נֵֿיַם.
שלושה דברים, גְ'נֵֿיַם, גְ'נָֿאתַה, ו- ג'נָֿאנַה. ישנו מושא הידע, והיודע - נקרא גְ'נָֿאתַה, ומושא הידע נקרא גְ'נֵֿיַם. והתהליך לפיו אפשר להבין, נקרא גְ'נָֿאנַה, ידע. ברגע שאנחנו מדברים על ידע, צריכים להיות שלושה דברים: מושא הידע, האדם שמנסה לדעת והתהליך על פיו מושא הידע מושג.
אז חלק מהם... בדיוק כמו המדענים החומרניים, פשוט מנסים לדעת את ה- "פְּרַקְרּיתי". אבל הם לא מכירים את ה- "פּוּרוּשַׁה". פְּרַקְרּיתי הוא המהנה, ו- פּוּרוּשַׁה הוא הנהנה. למעשה הנהנה הוא קְרּישְׁנַּה. הוא הפּּוּרוּשַׁה המקורי. דבר זה יסגיר אַרְג'וּנַה: פּוּרוּשַׁם שָׂאשְׂוַתַם - "אתה הנהנה המקורי, פּוּרוּשַׁם." קרישנה הוא הנהנה, וכל אחד מאיתנו, ישויות החיים - פְּרַקְרּיתי - הטבע, הכל, נועדו בשביל ההנאה של קְרּישְׁנַּה. זה של קְרּישְׁנַּה... פּוּרוּשַׁה נוסף, הוא אנחנו, ישויות החיים. אנו לא פּוּרוּשַׁה. אנחנו גם פְּרַקְרּיתי. אנו בעצם המְהַנים. אבל במצב החומרי, אנחנו מנסים להיות פּוּרוּשַׁה, הנהנה. זה אומר ש- פְּרַקְרּיתי, או ישויות החיים, רוצות להיות פּוּרוּשַׁה, זהו המצב החומרי. אם אישה מנסה להיעשות גבר, כשם שהרושם מלאכותי כך, באופן דומה ישויות החיים, שהם מטבען המהנות...
הדוגמא, אשר נַתנּוּ פעמים רבות, שהאצבע משיגה איזה מזון טעים לעצמה, אך למעשה האצבעות הן לא הנהנות. האצבעות יכולות לעזור לנהנה האמיתי, כלומר הקיבה. הן מְסוּגלוֹת לקחת מזון טעים ולשים אותו בפה, וכאשר הוא מגיע לקיבה, הנהנה האמיתי, אז כל ה- פְּרַקְרּיתים, כל החלקים של הגוף, כל האיברים של הגוף, כולם חשים סיפוק. אז הנהנה הוא הקיבה, לא שום חלק אחר בגוף.
יש סיפור ב- גיתוֹפַּנישַׁד, גיתוֹפַּדֵשַׁה, ממנו מתורגם המשל של אֶיזוֹפּוּס. שם, ישנו סיפור: אוּדַרֵנְדְרִיָאנָאם. אוּדַרַה. אוּדַרַה פירושה הבטן, ו- אינְדְרייַה משמעותם חושים. ישנו הסיפור של אוּדַרֵנְדְרִיָאנָאם. החושים, כל החושים נפגשו יחד, בפגישה. הם אמרו: "אנחנו עובדים, חושים..." ([הצידה:] למה זה פתוח?)
"אנחנו עובדים." הרגל אמרה: "כן, אני, כל היום, אני הולכת." היד אומרת: "כן, אני עובדת כל היום, היכן שהגוף אומר: "את תבואי הנה ותאספי את המזון" מביאה פריטים לבישול. אני גם מבשלת." אז העיניים, הם אומרות: "אנו רואות." כל איבר, מכף רגל ועד ראש, עשו להם שביתה "אנחנו לא נעבוד יותר, למען הקיבה שרק אוכלת מִצִידַה. אנו כולם עובדים, ואיבר זה, או הקיבה, רק אוֹכֵל." אז, נעשה שביתה... בדיוק כמו הקַפּיטָלִיסְט והפועל. הפועל נכנס לשביתה, אינו מסכים לעבוד. אז כל האיברים, החלקים הללו של הגוף, עשו להם כולם שביתה, ולאחר יומיים, שלושה ימים, כאשר נפגשו שוב, הם דיברו בינות לעצמם חרישית, "מדוע אנחנו הופכים חלשים? איננו מסוגלים לעבוד כעת." גם הרגליים אמרו: "כן, אנחנו מרגישות חולשה." הידיים גם הן חשות חולשה, כולם. אז מהי הסיבה? הסיבה... אז הקיבה אומרת: "בגלל שאני לא אוכלת. אז אם אתם רוצים להישאר חזקים, עליכם לתת לי אוכל. אחרת... אז אני הנהנית. אף אחד מכם אינו הנֶהֵנה. עליכם לספק דברים להנאתי. זה המיקום שלכם." אז הם הבינו: "כן, אנחנו לא מסוגלים לֵיהנות באופן ישיר. זה לא אפשרי." ההנאה חייבת לעבור דרך הקיבה.
אפילו לאחר הַשָׂגַת רַסַגוּלָּה אחת, אתן, האצבעות, אינכן יכולות להנות. אתן תתנו אותה לַפֶּה, וכאשר היא תגיע לקיבה, מיד תגיע האנרגיה. לא רק האצבעות נהנוֹת, גם העיניים, כל שאר החלקים, כולם חשים סיפוק וכוח גם. באופן דומה, הנהנה העליון והאמיתי הוא קְרּישְׁנַּה. קְרּישְׁנַּה אומר:
- בְּהוֹקְתָארַםּ יַגְ'נַה-תַפַּסָאםּ
- סַרְוַה-לוֹקַה-מַהֵשְׂוַרַם
- סוּהְרּידַםּ סַרְוַה-בְּהֻוּתָאנָאםּ
- גְ'נָֿאתְוָא מָאםּ שָׂאנְתים רּיצְ'צְ'הַתי
- (ב.ג. 5.29)