HE/Prabhupada 0233 - תודעת קרישנה אנו מקבלים דרך חסד גורו וקרישנה
הרצאה על בּ.ג. 2.5-4 -- לונדון, 5 באוגוסט, 1973
אז לְקְרּישְׁנַּה יש אויבים. אַריסֻוּדַנַה. והוא מוכרח להרוג אותם. לְקְרּישְׁנַּה יש שני תחומי עיסוק: פַּריתְרָאנָּאיַה סָאדְהֻוּנָאםּ וינָאשָׂאיַה צַ'ה דוּשְׁקְרּיתַם (בּ.ג. 4.8). בליעל... אלה נוכלים. הזדים שקוראים תיגר על קְרּישְׁנַּה, שרוצים להתחרות בְּקְרּישְׁנַּה, שרוצים לחלוק את הרכוש עם קְרּישְׁנַּה, הם כולם אויבים של קְרּישְׁנַּה, וצריך להרוג אותם. אז עיסוק ההריגה הוא בסדר גמור בשביל האויבים, לא על מי מנוחות. אז השאלה הבאה היא, "בסדר גמור, אויבים, אפשר להרוג, מוסכם. אבל כיצד ייתכן שאתה מייעץ לי להרוג את מי שהם גוּרוּ שלי? גוּרֻוּן אַהַתְוָא. אלא למען קְרּישְׁנַּה, אם יש צורך, עליך להרוג גם גוּרוּ. זאת הפילוסופיה. למען קְרּישְׁנַּה. אם קְרּישְׁנַּה רוצה, אז אינך יכול... אם קְרּישְׁנַּה רוצה שתהרוג את הַגּוּרוּ שלך, אתה חייב לעשות זאת. זאת תודעת קְרּישְׁנַּה. כמובן, קְרּישְׁנַּה לא יבקש ממך להרוג גורו, אבל... כיוון שֶׁגּוּרוּ וּקְרּישְׁנַּה הם אותו הדבר. גוּרוּ-קְרּישְׁנַּה-קְרּיפָּאיַה (צ'.צ'. מַדְהְיַה 19.151). אנחנו מקבלים תודעת קְרּישְׁנַּה דרך החסד של גוּרוּ וּקְרּישְׁנַּה. אז את הַגּוּרוּ האמיתי אין להרוג, אמנם את הַגּוּרוּ-לכאורה יש להרוג. הַגּוּרוּ-לכאורה, פְּסֵאוּדוֹ-גוּרוּ, גוּרוּ כוזב, אותו יש להרוג. ממש כמו פְּרַהְלָאדַה מַהָארָאגַ'ה. כל עוד פְּרַהְלָאדַה מַהָארָאגַ'ה... הוא עמד. הנה כאן, נְרּיסימְּהַדֵוַה הורג את אבא שלו. אבא הוא גוּרוּ. סַרְוַה-דֵוַמַיוֹ גוּרוּהּ (שׂ.בּ. 11.17.27). באופן דומה, אבא הוא גם גוּרוּ, לפחות, גורו רשמי. באופן חומרי הוא גורו. אז כיצד הרשה פְּרַהְלָאדַה מַהָארָאגַ'ה לְנְרּיסימְּהַדֵוַה להרוג את הַגּוּרוּ שלו? אבא שלו. כולם יודעים שֶׁהירַנְּיַקַשׂיפּוּ הוא אבא. האם תרצה לראות שאביך נהרג על ידי איש כלשהו ואתה מִנֶגֶד עומד? האם לא תמחה? האם זו לא חובתך? לא, זאת לא חובתך. כשאבא שלך מותקף, אתה חייב למחות. לפחות, אם אינך מסוגל, עליך להילחם. אתה קודם כל שם נפשך בכפך: כיצד זה, שאבי נהרג לי מול העיניים?" זאת חובתנו. ברם פְּרַהְלָאדַה מַהָארָאגַ'ה לא מחה. הוא יכול היה לבקש - הוא דָּבֵק - "אדוני היקר, פְּרַבְּהוּ, ריבון שלי, אתה יכול לסלוח לאבי. הוא עשה זאת. אבל הוא ידע "אבי לא באמת נהרג. זה הגוף של אבי." מאוחר יותר הוא התחנן לאביו בדרך אחרת. קודם כל, כְּשֶנּׁרּיסימְּהַדֵוַה כעס, הוא הרג את הגוף, הוא ידע "הגוף אינו אבא שלי. הנשמה היא אבא שלי. אז אתן לריבון לספק עצמו בהרג הגוף של אבי; אז אני אציל אותו."