- אוֹםּ אַגְ'נֿאנַה-תימירָאנְדְהַסְיַה גְ'נֿאנָאנְֿגַ'נַה-שַׂלָאקַיָא
- צַ'קְשׁוּר אוּנְמִיליתַםּ יֵנַה תַסְמַי שְׂרִי-גוּרַוֵא נַמַהּ
- שְׂרִי-צַ'יְתַנְיַה-מַנוֹ-'בְּהִישְׁטַםּ סְתְהָאפּיתַםּ יֵנַה בְּהֻוּ-תַלֵא
- סְוַיַםּ רֻוּפַּה קַדָא מַהְיַםּ דַדָאתי סְוַה-פַּדָאנְתיקַם
נולדתי בחשכת הבערות ומורי הרוחני פקח את עיני באמצעות לפיד הידע. אני משתחווה בענווה לפניו. מתי שְׂרִילַה רֻוּפַּה גוֹסְוָאמִי פְּרַבְּהוּפָּאדַה, שכונן בעולם החומרי את הדרך להגשמת שאיפתו של שְׂרִי צַ'יְתַנְיַה, ייתן לי מחסה תחת כפות רגלי הלוטוס שלו?
- וַנְדֵא 'הַםּ שְׂרִי-גוּרוֹהּ שְׂרִי-יוּתַה-פַּדַה-קַמַלַםּ שְׂרִי-גוּרֻוּן וַיְשְׁנַּוָאמְּשׂ צַ'ה
- שְׂרִי-רֻוּפַּםּ סָאגְרַגָ'אתַםּ סַהַה-גַנַּה-רַגְהוּנָאתְהָאנְויתַםּ תַםּ סַה-גִ'יוַם
- סָאדְוַיְתַםּ סָאוַדְהֻוּתַםּ פַּריגַ'נַה-סַהיתַםּ קְרּישְׁנַּה-צַ'יְתַנְיַה דֵוַםּ
- שְׂרִי-רָאדְהָא-קְרּישְׁנַּה-פָּאדָאן סַהַה-גַנַּה-לַליתָא-שְׂרִי-וישָׂאקְהָאנְויתָאמְּשׂ צַ'ה
אני משתחווה בענווה לכפות רגלי הלוטוס של מורי הרוחני ולרגלי כל הוַיְשְׁנַּוים. אני משתחווה לרגליהם של שְׂרִילַה רֻוּפַּה גוֹסְוָאמִי ושל אחיו הבכור, סַנָאתַנַה גוֹסְוָאמִי, כמו גם לרַגְהוּנָאתְהַה דָאסַה ורַגְהוּנָאתְהַה בְּהַטְטַה, גוֹפָּאלַה בְּהַטְטַה ושְׂרִילַה גִ'יוַה גוֹסְוָאמִי. אני משתחווה גם לפני שְׂרִי קְרּישְׁנַּה צַ'יְתַנְיַה ושְׂרִי ניתְיָאנַנְדַה, ולפני אַדְוַיְתַה אָצָ'ארְיַה, גַדָאדְהַרַה, שְׂרִיוָאסַה ושאר בני לווייתם. הריני משתחווה לפני שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי ושְׂרִי קְרּישְׁנַּה, ולפני בנות לווייתם, שְׂרִי לַליתָא ושְׂרִי וישָׂאקְהָא.
- הֵא קְרּישְׁנַּה קַרוּנָּא-סינְדְהוֹ דִינַה בַּנְדְהוֹ גַ'גַת-פַּתֵא
- גוֹפֵּשַׂה גוֹפּיקָא-קָאנְתַה רָאדְהָא-קָאנְתַה נַמוֹ 'סְתוּ תֵא
הו קְרּישְׁנַּה יקירי, הנך רעו של הסובל ומקור הבריאה. אתה אדון הגוֹפִּיות ואהובה של רָאדְהָארָאנִּי. הריני משתחווה לפניך.
- תַפְּתַה-קָאנְֿצַ'נַה-גַוּרָאנְֹגי רָאדְהֵא וְרּינְדָאוַנֵשְׂוַרי
- וְרּישַׁבְּהָאנוּ-סוּתֵא דֵוי פְּרַנַּמָאמי הַרי-פְּרייֵא
אני משתחווה לרָאדְהָארָאנִּי, מלכת וְרּינְדָאוַנַה, שגון גופה הנו כזהב מוּתך. את בתו של המלך וְרּישַׁבְּהָאנוּ והינך יקרה עד מאוד לקְרּישְׁנַּה.
- וָאנְֿצְ'הָא-קַלְפַּה-תַרוּבְּהְיַשׂ צַ'ה קְרּיפָּא-סינְדְהוּבְּהְיַה אֵוַה צַ'ה
- פַּתיתָאנָאםּ פָּאוַנֵבְּהְיוֹ וַיְשְׁנַּוֵבְּהְיוֹ נַמוֹ נַמַהּ
אני משתחווה בענווה לפני כל הוַיְשְׁנַוים, דְבֵקיו של האל. כמו עצי משאלה, ביכולתם למלא משאלות לב כול, והם מלאי רחמים לנשמות הכושלות.
- שְׂרִי-קְרּישְׁנַּה-צַ'יְתַנְיַה פְּרַבְּהוּ-ניתְיָאנַנְדַה
- שְׂרִי-אַדְוַיְתַה גַדָאדְהַרַה שְׂרִיוָאסָאדי-גַוּרַה-בְּהַקְתַה-וְרּינְדַה
הריני משתחווה לפני שְׂרִי קְרּישְׁנַּה צַ'יְתַנְיַה, פְּרַבְּהוּ ניתְיָאנַנְדַה, שְׂרִי אַדְוַיְתַה, גַדָאדְהַרַה, שְׂרִיוָאסַה וכל השאר שבדרך המסירות.
- הַרֵא קְרּישְׁנַּה הַרֵא קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה הַרֵא הַרֵא
- הַרֵא רָאמַה הַרֵא רָאמַה רָאמַה רָאמַה הַרֵא הַרֵא
הבְּהַגַוַד-גִיתָא, שידועה גם כגִיתוֹפַּנישַׁד, היא תמצית הידע הוֵדי ואחת מן האוּפַּנישַׁדות החשובות בספרות הוֵדית. רבות הפרשנויות באנגלית לבְּהַגַוַד-גִיתָא, וניתן לשאול אפוא מדוע דרושה פרשנות נוספת. את המהדורה הנוכחית ניתן להסביר בדרך הבאה: גברת אמריקאית אחת ביקשה ממני לאחרונה להמליץ לה על מהדורה אנגלית של הבְּהַגַוַד-גִיתָא. כמובן, ישנם באמריקה תירגומים רבים, אלא שמאלה שראיתי – ולא רק באמריקה, גם בהודו – אף לא אחד הוא ממש מוסמך. זאת משום שכמעט בכל אחד מאלה ביטא המחבר את דעתו האישית, מבלי לגעת ברוח הבְּהַגַוַד-גִיתָא כפי שהיא.
רוח הבְּהַגַוַד-גִיתָא נזכרת בבְּהַגַוַד-גִיתָא עצמה. תרופה למשל, צריך לקחת על-פי ההוראות שמצוינות על תווית הבקבוק, ולא באופן שרירותי, או סתם על-פי עצת ידיד; צריך לנקוט על-פי הוראות התווית, או הוראותיו של רופא. גם את הגִיתָא צריך לקבל על-פי הוראות דוברה. דובר הבְּהַגַוַד-גִיתָא הוא שְׂרִי קְרּישְׁנַּה. הוא נזכר בכל עמוד כאישיות אלוה העילאי, בְּהַגַוָאן. לעיתים המילה בְּהַגַוָאן מתייחסת אמנם, לאדם רב עוצמה או לאל-למחצה, וגם פה זו מתארת את קְרּישְׁנַּה כאישיות דגולה, אלא שבו בזמן צריך לדעת ששְׂרִי קְרּישְׁנַּה הוא אישיות אלוה העילאי. האָצָ'ארְיות (המורים הרוחניים הדגולים) כגון שַנְֹקַרָאצָ'ארְיַה, רָאמָאנוּגָ'אצָ'ארְיַה, מַדְהְוָאצָ'ארְיַה, נימְבָּארְקַה סְוָאמִי, שְׂרִי צַ'יְתַנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ, ועוד רבים נוספים בהודו אשר מוסמכים לידע הוֵדי, כולם מאששים זאת. גם האל מאשש בעצמו בבְּהַגַוַד-גִיתָא את עמדתו כאישיות אלוה, וגם הבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא וכל הפּוּרָאנּות, ובמיוחד השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, שידוע כבְּהָאגַוַתַה פּוּרָאנַּה, מקבלים אותו ככזה (קְרּישְׁנַּס תוּ בְּהַגַוָאן סְוַיַם). מכאן שיש לקבל את הבְּהַגַוַד-גִיתָא כפי שמורה אישיות אלוה בעצמו.
בפרק הרביעי של הגִיתָא (4.3-1) האל אומר:
- אימַםּ ויוַסְוַתֵא יוֹגַםּ פְּרוֹקְתַוָאן אַהַם אַוְיַיַם
- ויוַסְוָאן מַנַוֵא פְּרָאהַה מַנוּר איקְשְׁוָאקַוֵא 'בְּרַוִית
- אֵוַםּ פַּרַמְפַּרָא-פְּרָאפְּתַם אימַםּ רָאגַ'רְשַׁיוֹ וידוּהּ
- סַה קָאלֵנֵהַה מַהַתָא יוֹגוֹ נַשְׁטַהּ פַּרַנְתַפַּה
- סַה אֵוָאיַםּ מַיָא תֵא 'דְיַה יוֹגַהּ פְּרוֹקְתַהּ פּוּרָאתַנַהּ
- בְּהַקְתוֹ 'סי מֵא סַקְהָא צֵ'תי רַהַסְיַםּ הְי אֵתַד אוּתְתַמַם
כאן הוא מסביר לאַרְג'וּנַה ששיטת היוגה הזו, הבְּהַגַוַד-גִיתָא, נאמרה לראשונה לאל השמש, הלה הגידה למַנוּ, מַנוּ הסבירה לאיקְשְׁוָאקוּ, וכך זו ירדה בשושלת מורים, מדובר אחד למשנהו. אלא שבמרוצת הזמן זו אבדה, והיה על האל לשוב ולהגידה, והפעם לאַרְג'וּנַה, בשדה הקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה.
האל אומר לאַרְג'וּנַה שהוא מורה לו סוד נשגב זה משום שאַרְג'וּנַה הוא דְבֵקו ורעו. מכאן שהבְּהַגַוַד-גִיתָא נועדה במיוחד לדְבֵקיו של האל. החותרים לנשגב נחלקים לשלושה: גְ'נָֿאנִי, יוֹגִי ובְּהַקְתַה, או אימפרסונליסט, מתרגל הגות ודָבֵק. מאחר שהשושלת הישנה ניתקה, הרי שקְרּישְׁנַּה מציב את אַרְג'וּנַה כראשון בפַּרַמְפַּרָא (שושלת מורים) חדשה. הוא חפץ לכונן פַּרַמְפַּרָא חדשה באותו קו מחשבה שירד מאל השמש, וחפץ שידע זה ישוב ויופץ בידי אַרְג'וּנַה. הוא ביקש להפוך את אַרְג'וּנַה לסמכות בהבנת הגִיתָא. אַרְג'וּנַה נבחר אם כן, לשמוע את הבְּהַגַוַד-גִיתָא במיוחד משום שדבק באלוהים, והיה תלמיד ישיר של קְרּישְׁנַּה וידידו הקרוב. מכאן שהגִיתָא מובנת ביותר על-ידי מי שניחן בתכונות דומות, כלומר, שהנו דָבֵק בעל יחסים ישירים עם האל. היחסים הישירים הללו מתפתחים עם שהופכים לדְבֵקים. אף שזה נושא רחב מאוד, בקצרה ניתן לתאר חמישה יחסים שונים שבין הדָבֵק לאלוהים:
- דָבֵק ביחס סביל
- דָבֵק ביחס פעיל
- דָבֵק ביחסי חברות
- דָבֵק ביחסי הורות
- דָבֵק ביחסי נאהבים
יחסיו של אַרְג'וּנַה עם האל היו יחסי רעות. מובן שיש הבדל מהותי בין ידידות כזו לידידות בעולם החומרי. זוהי ידידות נשגבת שאינה מתקיימת עם כל אחד. כל אחד ניחן ביחסים יחודיים עם האל, ואלה מתעוררים עם שמגיעים לשלמות בשירות מסור. אלא שבמצבנו הנוכחי שכחנו את אישיות אלוה, כמו גם את יחסינו הנצחיים עמו. כל אחת ממליארדי וטריליארדי ישויות החיים ניחנת במערכת יחסים נצחית וייחודית עם האל. זו נקראת סְוַרֻוּפַּה. באמצעות שירות מסור שב ונעור הסְוַרֻוּפַּה, ומצב זה נקרא סְוַרֻוּפַּה-סידְדְהי – או שלמות המעמד היסודי. אם כן, אַרְג'וּנַה היה דָבֵק ששרוי ביחסי ידידות עם האל.
ראויה לציון הדרך שבה אַרְג'וּנַה קיבל את הבְּהַגַוַד-גִיתָא. זו מתוארת בפרק העשירי (10.14-12):
- אַרְג'וּנַה אוּוָאצַ'ה
- פַּרַםּ בְּרַהְמַה פַּרַםּ דְהָאמַה פַּויתְרַםּ פַּרַמַםּ בְּהַוָאן
- פּוּרוּשַׁםּ שָׂאשְׂוַתַםּ דיוְיַם אָדי-דֵוַם אַגַ'םּ ויבְּהוּם
- אָהוּס תְוָאם רּישַׁיַהּ סַרְוֵא דֵוַרְשׁיר נָארַדַס תַתְהָא
- אַסיתוֹ דֵוַלוֹ וְיָאסַהּ סְוַיַםּ צַ'יְוַה בְּרַוִישׁי מֵא
- סַרְוַם אֵתַד רּיתַםּ מַנְיֵא יַן מָאםּ וַדַסי קֵשַׂוַה
- נַה הי תֵא בְּהַגַוַן וְיַקְתיםּ וידוּר דֵוָא נַה דָאנַוָאהּ
"אַרְג'וּנַה אמר: אתה אישיות אלוה העילאי, המשכן העליון, הטהור מכול, האמת המוחלטת. אתה האישיות הנצחית, הנשגבה והראשונית, הלא-נולד והגדול מכול. גדולי החכמים כנָארַדַה, אַסיתַה, דֵוַלַה ווְיָאסַה כולם מאששים אמת זו, ועתה, גם אתה בעצמך מכריזה לפני. הו קְרּישְׁנַּה, אני מקבל כאמת לאמיתה את כל אשר היגדת לי. הו אלי, לא האלים-למחצה, גם לא העוינים אותך יכולים להבין את אישיותך."
לאחר שאַרְג'וּנַה שמע את הבְּהַגַוַד-גִיתָא מאישיות אלוה, הוא מקבל את קְרּישְׁנַּה כפַּרַם בְּרַהְמַה, הבְּרַהְמַן העליון. כל ישות חיה היא בְּרַהְמַן, בעוד שאישיות אלוה העילאי, או ישות החיים העליונה, הוא הבְּרַהְמַן העליון. פַּרַם דְהָאמַה פירושו שהוא המשען או המשכן העליון לכול; פַּויתְרַם פירושו שהוא טהור ובלתי נגוע בטומאה חומרית; פּוּרוּשַׁם פירושו שהוא המתענג העליון; שָׂאשְׂוַתַם, מקורי; דיוְיַם, נשגב; אָדי-דֵוַם, אישיות אלוה העילאי; אַגַ'ם, בלתי נולד; וויבְּהוּם, הגדול מכול.
מאחר שקְרּישְׁנַּה היה ידידו של אַרְג'וּנַה, אפשר לחשוב אולי שאַרְג'וּנַה אומר את כל זה כדי להחניף לו. אלא שכדי לסלק ספק זה מלב הקורא, בפסוק הבא אַרְג'וּנַה נוקב בשמותיהם של בני סמכא כנָארַדַה, אַסיתַה, דֵוַלַה ווְיָאסַדֵוַה, שכמותו, מקבלים את קְרּישְׁנַּה כאל עליון. אלה הם אישים דגולים שהפיצו את הידע הוֵדי כפי שהוא מקובל על כל האָצָ'ארְיות. לכן אַרְג'וּנַה אומר לקְרּישְׁנַּה שהוא מקבל את דבריו כולם כמושלמים. סַרְוַם אֵתַד רּיתַםּ מַנְיֵא: "אני מקבל כאמת לאמיתה כל שהיגדת לי." הוא מוסיף גם שקשה מאוד להבין את אישיותו של האל. אפילו גדולי האלים-למחצה מתקשים להבינה. מכאן שגם ישויות נעלות מבני אדם לא מסוגלות להבין את אלוהים. כיצד אפוא יכול בן אנוש להבינו מבלי להיות לדְבֵקו?
מכאן שיש ללמוד את הבְּהַגַוַד-גִיתָא ברוח של מסירות ואהבה. אל לנו לחשוב עצמנו שווים לקְרּישְׁנַּה, או לחשוב שהוא אישיות רגילה, או אפילו אישיות דגולה מאוד, שהרי הוא אישיות אלוה העילאי. יש לקבלו ככזה, לפחות מבחינה תיאורטית, על סמך דברי הבְּהַגַוַד-גִיתָא, או דבריו של אַרְג'וּנַה שמנסה להבינה. ברוח צייתנית שכזו גם אנו נוכל להבין את הגִיתָא. מבלי לקרוא את הגִיתָא ברוח זו, לא ניתן להבינה והיא נשארת בגדר תעלומה גדולה.
ומהי הבְּהַגַוַד-גִיתָא? מטרת הגִיתָא לגאול את האנושות מבערות הקיום החומרי. קשייו של אַרְג'וּנַה בשעה שנאלץ להילחם בקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה דומים לקשיים הרבים שכולנו נתונים להם. אַרְג'וּנַה התמסר לשְׂרִי קְרּישְׁנַּה, וכתוצאה מכך דוברה הבְּהַגַוַד-גִיתָא. כמו אַרְג'וּנַה, גם כל אחד מאיתנו שרוי בחרדה מתמדת בקיום החומרי. עצם קיומנו חדור באווירה של חידלון, אף שלא נועדנו לחוות באיום של חידלון. קיומנו נצחי, אולם בדרך כלשהי הוטלנו לאַסַת. אַסַת פירושו זה שלא קיים.
מתוך אינספור אנשים סובלים, רק אחדים שואלים לגבי מצבם – מי הם, מדוע הוטלו למצב קשה שכזה, וכן הלאה. אדם שאינו שואל לגבי סבלו, שאינו מבין שהסבל אינו רצוי ושיש לשים לו קץ, אינו נחשב לבן אנוש מושלם. אנושיות מתחילה עם התעוררותן של שאלות שכאלה. בבְּרַהְמַה-סֻוּתְרַה שאלות כאלה נקראות בְּרַהְמַה ג'יגְ'נָֿאסָא. אַתְהָאתוֹ בְּרַהְמַה-ג'יגְ'נָֿאסָא. מעשיו של אדם, אם אינם מלווים בחקירה אודות האמת המוחלטת, נחשבים כולם לכישלון. מכאן שמי שמתחיל ושואל מדוע הוא סובל, מהיכן בא ולאן ילך לאחר המוות – הנו תלמיד ראוי להבין את הגִיתָא. על התלמיד הרציני גם לרכוש כבוד רב לאישיות אלוה. ואַרְג'וּנַה היה תלמיד כזה.
קְרּישְׁנַּה יורד עלי אדמות במיוחד כדי לשוב ולכונן את מטרת החיים האמיתית בשעה שזו נשכחת. אולם גם מבין אנשים רבים שנעורו לחיים רוחניים, אולי אחד מבין את מעמדו באמת. הבְּהַגַוַד-גִיתָא דוברה לאדם שכזה. נמר הבערות בלע למעשה את כולנו, אלא שהאל ברוב רחמיו לישויות החיים, ובמיוחד לבני האדם, הגיד את הבְּהַגַוַד-גִיתָא והפך את ידידו אַרְג'וּנַה לתלמידו.
אַרְג'וּנַה הוא בן לווייתו של קְרּישְׁנַּה, ומכאן שהוא מעל לכל בערות. אלא שהוא כוסה בבערות בקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה. זאת כדי שיוכל לשאול לגבי בעיות החיים, ושקְרּישְׁנַּה ישיב לו למען טובתם של הדורות הבאים ויתווה תכנית לחייהם, כדי שיוכלו לפעול בהתאם ולהשלים את משימת חייהם כבני אנוש.
הבְּהַגַוַד-גִיתָא דנה בחמש אמיתות יסודיות. תחילה מוסבר מדע האלוהים, ואחר, מעמדן היסודי של ישויות החיים, הגִ'יווֹת. ישנו אִישְׂוַרַה, או שליט, וישנן גִ'יוות, או ישויות חיים נשלטות. אותה ישות חיים שטוענת שאינה נשלטת אלא חופשיה היא בלתי שפויה. ישויות החיים כולן נשלטות כליל, לפחות במצבן המותנה. הבְּהַגַוַד-גִיתָא דנה איפוא, באִישְׂוַרַה, השליט העליון, ובגִ'יוַה, ישות החיים הנשלטת. זו דנה גם בפְּרַקְרּיתי (הטבע החומרי), בזמן (משך קיומו של היקום, או של התגלות הטבע החומרי), ובקַרְמַה (פעילות). עולם התופעות מלא בפעילות, שהרי ישויות החיים כולן שרויות בפעילויות שונות. הבְּהַגַוַד-גִיתָא מלמדת מהו אלוהים, מהן ישויות החיים, מהי פְּרַקְרּיתי, מהו עולם התופעות, כיצד זה נשלט בידי הזמן, ומהי פעילותן של ישויות החיים.
מבין חמשת הנושאים היסודיים הללו, הבְּהַגַוַד-גִיתָא מבססת את עמדתו של אישיות אלוה, שְׂרִי קְרּישְׁנַּה, או בְּרַהְמַן, או השליט העליון, או פַּרַמָאתְמָא – או כל שם שתרצו – כגדול מכול. האל שולט במתרחש בטבע החומרי. זה יוסבר בפרקים המאוחרים יותר של הבְּהַגַוַד-גִיתָא. הטבע החומרי אינו עצמאי, אלא פועל תחת הכוונתו של אלוהים. קְרּישְׁנַּה אומר, מַיָאדְהְיַקְשֵׁנַּה פְּרַקְרּיתיהּ סֻוּיַתֵא סַה-צַ'רָאצַ'רַם: "הטבע החומרי פועל תחת הכוונתי." למראה הדברים המופלאים שמתחוללים בטבע, עלינו לדעת כי מאחורי עולם התופעות ישנו שליט. שום דבר לא יכול להתקיים בלי שיהיה נשלט. התעלמות מהשליט היא שטותית וילדותית. ילד חושב למשל, שמכונית שנוסעת מעצמה, ללא סוס או חיה שגוררת אותה, היא תופעה מופלאה. אולם אדם נבון מכיר את טבע המנוע, ויודע שיש במכונית אדם, נהג. אלוהים הוא הנהג שהכול פועל על-פי הכוונתו. ישויות החיים שוות באיכותן לשליט העליון. הגִ'יוות, או ישויות החיים, כפי שהוא מסביר מאוחר יותר, הן חלקיקים שלו. חלקיק זהב, גם הוא זהב, וגם טיפת מי ים מלוחה. בדומה לכך אף אנו, ישויות החיים, חלקיקיו של השליט העליון, אִישְׂוַרַה, או בְּהַגַוָאן שְׂרִי קְרּישְׁנַּה, ניחנים במידה מזערית מתכונותיו. זאת משום שאנו אִישְׂוַרַה מיזעריים, או אִישְׂוַרַה נשלטים. מאחר שבו קיימת הנטייה לשלוט, הרי שזו קיימת גם בנו. אנו מנסים לשלוט בטבע החומרי, כמו כיום למשל, נסיוננו לכבוש את החלל וכוכבים נוספים. אלא שלמרות הנטייה לשלוט, הגִיתָא מורה שאיננו השליטים העליונים.
מהו הטבע החומרי? זה מוסבר בבְּהַגַוַד-גִיתָא כפְּרַקְרּיתי נחותה, או טבע נחות. ישויות החיים נחשבות לפְּרַקְרּיתי עילית. פְּרַקְרּיתי, בין אם נחותה ובין אם עילית, נשלטת תמיד. היא נקבית ונשלטת על-ידי האל כשם שמעשיה של אשה נשלטים על-ידי בעלה. פְּרַקְרּיתי כפופה תמיד ונשלטת על-ידי האל, השליט. מכאן שישויות החיים והטבע החומרי שניהם כפופים לאל ונשלטים בידיו. לפי הבְּהַגַוַד-גִיתָא, אף על פי שישויות החיים הן חלקיקים של האל, הן נחשבות לפְּרַקְרּיתי. זה מוסבר בפרק השביעי. אַפַּרֵיַם איתַס תְו אַנְיָאםּ פְּרַקְרּיתיםּ וידְדְהי מֵא פַּרָאם/גִ'יוַה-בְּהֻוּתָאם: "הטבע החומרי הוא פְּרַקְרּיתי נחותה שלי, אולם מעבר לו יש פְּרַקְרּיתי נוספת – גִ'יוַה-בְּהֻוּתָאם, ישויות החיים."
הטבע החומרי נחלק לשלוש מידות: טובות, להיטות, ובערות. מעל לאלה נמצא הזמן הנצחי. פעילות, שנקראת קַרְמַה, נוצרת מצירופן של המידות הללו, תחת שליטתו ובתחום פעולתו של הזמן הנצחי. פעילות זו מתבצעת משכבר הימים, ואנו סובלים ונהנים מפירותיה. נניח למשל, שאני איש עסקים שעמל בחריצות ובתבונה וצבר לו חשבון בנק גדול. עתה אני נהנה. אך נאמר שאחר כך אבד לי כספי בעסקים, והנה אני סובל. כך אנו נהנים או סובלים מתוצאות מעשינו בכל תחומי החיים. זה נקרא קַרְמַה.
אִישְׂוַרַה (השליט העליון), גִ'יוַה (ישות החיים), פְּרַקְרּיתי (טבע), קָאלַה (הזמן הנצחי) וקַרְמַה (פעילות) – אלו הם נושאי הגִיתָא. מבין חמישה אלה, אלוהים, ישויות החיים, הטבע החומרי והזמן הם נצחיים. הפְּרַקְרּיתי מתגלית אמנם לפרקים, אולם אינה כוזבת. יש הוגי דעות שגורסים שעולם התופעות החומרי הוא שקרי, אלא שהבְּהַגַוַד-גִיתָא, או פילוסופיית הוַיְשְׁנַּויזם, אינה מקבלת זאת. עולם התופעות אינו כוזב, אלא אמיתי, אף שזמני. זה משול לענן שחולף בשמיים, או להופעתה של עונת הגשמים שמזינה את התבואה. מיד עם שזו חולפת והעננים נעלמים, נובלות כל אותן שיבולים שליבלבו בגשם. כמותן, גם עולם התופעות מופיע במרווחי זמן מסוימים, שוהה לזמן-מה, ואז נעלם. זוהי דרך פעולתה של פְּרַקְרּיתי, אולם מחזוריות זו פועלת לעד. פְּרַקְרּיתי אינה אם כן, שקרית, אלא נצחית. האל מתייחס אליה כאל "פְּרַקְרּיתי שלי". הטבע החומרי הוא האון הנפרד של האל, בעוד שישויות החיים הן אנרגיה שאינה נפרדת אלא קשורה עמו לעד. האל, ישות החיים, הטבע החומרי וזמן – אלה קשורים זה בזה ונצחיים, בעוד שהגורם החמישי, קַרְמַה, אינו נצחי, אף שהשפעותיה של קַרְמַה יכולות להיות עתיקות יומין. אנו נהנים או סובלים מתוצאות מעשינו מימים רבים רבים, אולם בכוחנו לשנות את תוצאות הקַרְמַה שלנו, או את פעילותנו. שינוי זה תלוי בשלמות הידע שברשותנו. אנו מעורבים בפעולות רבות, ואין ספק שאיננו יודעים כיצד להשתחרר מן התגובות לכל המעשים הללו. אולם גם זה מוסבר בבְּהַגַוַד-גִיתָא.
אִישְׂוַרַה, אלוהים, הוא התודעה העליונה. ישויות החיים הן חלקיקיו, וגם הן מודעות. ישויות החיים והטבע החומרי שניהם מוסברים כפְּרַקְרּיתי, אונו של אלוהים. אלא שמן השניים, הגִ'יוַה מודעת. הפְּרַקְרּיתי השנייה לעומת זאת, אינה מודעת. הגִ'יוַה פְּרַקְרּיתי נקראת עילית כיוון שתודעתה דומה לזו של אלוהים. אולם תודעתו שלו היא עליונה, ואל לו לאיש לחשוב שגם לגִ'יוַה, לישות החיים, תודעה עליונה. זו לא תוכל בשום שלב של שלמות להיות בעלת תודעה עליונה. תאוריה שגורסת אחרת, בסך הכול מוליכה שולל. ישות החיים אמנם מודעת, אולם אינה מודעת בשלמות.
ההבדל שבין הגִ'יוַה לאִישְׂוַרַה יוסבר בפרק השלושה עשר של הבְּהַגַוַד-גִיתָא. האל הוא קְשֵׁתְרַה-גְ'נַֿה, או מודע, ממש כמו ישות החיים, אלא שזו מודעת לגופה המסוים, בעוד שהוא מודע לגופים כולם. כיוון שהוא שוכן בלב כול, הרי שהוא מודע להיפעלויותיה הנפשיות של כל גִ'יוַה. אל לנו לשכוח זאת. מוסבר גם שהפַּרַמָאתְמָא, אישיות אלוה, שוכן בלב כול כאִישְׂוַרַה, או כשליט, ומנחה את ישות החיים לפעול כרצונה. זו שוכחת מה לעשות; תחילה היא נחושה לנהוג בדרך מסוימת, אולם אחר כך היא מסתבכת בפעולות ובתגובות לקַרְמַה שלה. היא עוזבת גוף אחד ונכנסת לאחר, ממש כשם שלובשים ופושטים בגד. בנדודיה, זו סובלת מפעולות ומתגובות למעשי עברה. אולם עם שהיא מתעלה למידת הטובות, או לשפיות, ומבינה כיצד לנהוג, ביכולתה לשנות את פעילותה. או אז מעשיה והתגובות לפעילות עברה כולם משתנים. מכאן שקַרְמַה אינה נצחית. משום כך אנו אומרים שמבין חמשת הנושאים (אִישְׂוַרַה, גִ'יוַה, פְּרַקְרּיתי, זמן וקַרְמַה), ארבעה נצחיים, ואילו קַרְמַה אינה נצחית.
הדמיון שבין המודע העליון, אִישְׂוַרַה, לבין ישות החיים, מתבטא בעובדה שתודעת שניהם נשגבת ואינה תולדת התרכבות חומרית. הרעיון שתודעה נוצרת בתנאים מסוימים של התרכבות חומרית אינו נכון ונדחה על-ידי הבְּהַגַוַד-גִיתָא. תודעתנו אולי משתקפת באופן מעוות דרך מעטה התנאים החומריים, כשם שאור שמשתקף דרך זכוכית צבעונית מקבל את צבעה, אולם תודעתו של אלוהים אינה מושפעת מחומר. הוא אומר, מַיָאדְהְיַקְשֵׁנַּה פְּרַקְרּיתיהּ (9.10). בשעה שהוא יורד לעולם החומרי, תודעתו אינה מושפעת מחומר. כי אם היה מושפע, הרי שלא היה ראוי לדבר אודות הנושאים הנשגבים שנזכרים בבְּהַגַוַד-גִיתָא. מי שאינו פטור מתודעה חומרית, אינו יכול לדבר אודות העולם הנשגב. אם כן, האל אינו נגוע בחומר, בעוד שתודעתנו נגועה כרגע בזיהום חומרי. הבְּהַגַוַד-גִיתָא מורה לנו לטהר את תודעתנו החומרית, וכאשר זו מיטהרת, משתלבים מעשינו ברצונו של אִישְׂוַרַה, ואנו נמלאים שמחה. איננו צריכים לחדול מפעילות, אלא לטהר את מעשינו. פעילות מטוהרת נקראת בְּהַקְתי. אפשר שפעילות בבְּהַקְתי תיראה כמו פעילות רגילה, אלא שזו נקייה מטומאה. לאדם בור נראים אולי מעשיו של הדָבֵק כמעשים רגילים, אולם הוא אינו יודע שפעולות הדְבֵקים, כמו פעולות האל, אינן נגועות בתודעה בלתי טהורה או בחומר, אלא נשגבות לשלוש מידות הטבע החומרי. מכל מקום, עלינו לדעת שכרגע תודעתנו אינה טהורה.
בשעה שאנו נגועים בחומר, אנו נקראים מותנים. תודעה כוזבת מתבטאת בתפיסה שאנו תוצרי הטבע החומרי. תפיסה כזו נקראת עצמי כוזב. מי שחושב על-פי תפיסת חיים גופנית אינו מסוגל להבין את מצבו. הבְּהַגַוַד-גִיתָא דוברה כדי לשחרר מתפיסת החיים הגופנית, ואַרְג'וּנַה שם עצמו במצב שכזה כדי לשמוע את הידע הזה מהאל. מכאן שהשתחררות מתפיסת חיים גופנית מהווה הצעד הראשון בחתירה לנשגב. מי שמבקש להשתחרר – שחפץ בגאולה – צריך קודם כל ללמוד שאינו גופו החומרי. מוּקְתי, או גאולה, פירושה היטהרות מתודעה חומרית. זו גם הגדרת השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, מוּקְתיר היתְוָאנְיַתְהָא-רֻוּפַּםּ סְוַרֻוּפֵּנַּה וְיַוַסְתְהיתיהּ: (שְׂרִימַד בְּהָאגַוַתַם 2.10.6) מוּקְתי פירושה השתחררות מתודעה נגועה בחומר, והימצאות בתודעה טהורה. הוראות הבְּהַגַוַד-גִיתָא כולן נועדו לעורר אותה תודעה טהורה, ומשום כך נמצא שבסופן שואל קְרּישְׁנַּה את אַרְג'וּנַה האם תודעתו היטהרה. תודעה טהורה פירושה לפעול על-פי הוראותיו של האל. זהו למעשה ביטויה האמיתי של תודעה טהורה. מאחר שאנו חלקיקים של אלוהים, הרי שאנו ניחנים בתודעה. אלא שאנו נוטים ליפול להשפעתן של המידות הנחותות, בעוד שהאל, העליון, אינו מושפע מאלה לעולם. זהו ההבדל שבין אלוהים לנשמות היחודיות, המזעריות.
ומהי תודעה? תודעה זה "אני". ומהו ה"אני"? כאשר התודעה אינה טהורה, "אני" פירושו "אני אדון כל הסובב אותי. אני הנהנה." כל ישות חיים חושבת שהיא אדון העולם ויוצרו, והלך מחשבה זה מהווה הבסיס לקיומו של העולם החומרי. לתודעה חומרית שני היבטים ראשיים – האחד שאני הבורא, והשני, שאני הנהנה. אלא שאלוהים הוא שניהם – הבורא והנהנה, ואילו ישות החיים, חלקיקו של האל, אינה אלא משתפת פעולה; היא נבראת ותפקידה לענג. חלק של מכונה למשל, משתף פעולה עם המכונה השלמה; ואיבר בגוף משתלב בפעילות הגוף כולו. הידיים, הרגליים, העיניים, ושאר אברי הגוף אינם למעשה, הנהנים האמיתיים. זו הקיבה שמתענגת. הרגליים נעות, הידיים מספקות מזון, השיניים לועסות, וכך פועלים אברי הגוף כולם לסיפוק הקיבה. זאת משום שהקיבה מהווה החלק העיקרי בהזנת מערכת הגוף. הכול איפוא, נמסר לה. עץ מזינים על-ידי השקיית שורשיו, והגוף ניזון על-ידי השבעת הקיבה. לצורך בריאות תקינה חייבים האיברים לשתף פעולה ולהשביע את הקיבה. באופן דומה, האל הוא הנהנה והבורא, ואנו, ישויות החיים הכפופות לו, נועדנו לשתף עמו פעולה ולספקו. למעשה, שיתוף הפעולה הזה עוזר גם לנו, ממש כשם שהמזון שמתעכל בקיבה מזין את שאר אברי הגוף. אם ינסו אצבעות היד להתענג מהמזון לבדן, מבלי להעבירו לקיבה, הרי שיחוו רק תיסכול. אלוהים, אם כן, הוא הבורא והנהנה המרכזי, בעוד שישויות החיים הן משתפות פעולה. הן נהנות משיתוף פעולה. היחסים שביניהם הם כיחסים שבין אדון למשרת; אם האדון מרוצה, גם המשרת מרוצה. לכן, אף על פי שהנטייה להיות בורא ונהנה בעולם החומרי קיימת גם בישויות החיים, שהרי זו מצויה באל שברא את עולם התופעות. על הכול לפעול לסיפוקו של האל.
הבְּהַגַוַד-גִיתָא מלמדת אם כן, שהשלמות במלואה מורכבת מהשליט העליון, מישויות החיים הנשלטות, מעולם התופעות, מהזמן הנצחי ומקַרְמַה (פעילות), ואף מסבירה אותם. אלה לקוחים באופן מוחלט מן המלא המושלם, שנקרא האמת המוחלטת העליונה. המלא המושלם והאמת המוחלטת השלמה – זהו אישיות אלוה המושלם שְׂרִי קְרּישְׁנַּה. התופעות כולן אינן אלא אוניו השונים, ומכאן שהוא המלא המושלם.
בבְּהַגַוַד-גִיתָא מוסבר שגם הבְּרַהְמַן הבלתי אישי כפוף לאישיות העליונה (בְּרַהְמַנּוֹ הי פְּרַתישְׁטְהָאהַם). זה מושווה בבְּרַהְמַה-סֻוּתְרַה לקרני השמש. הבְּרַהְמַן הבלתי אישי הוא קרינתו הזוהרת של אישיות אלוה. הבְּרַהְמַן הבלתי אישי מהווה רק הבנה חלקית של המלא המוחלט, וכמותו גם היבט הפַּרַמָאתְמָא. בפרק החמישה עשר נראה שאישיות אלוה, פּוּרוּשׁוֹתְתַמַה, הוא מעל לבְּרַהְמַן הבלתי אישי ולהבנה החלקית של פַּרַמָאתְמָא. אישיות אלוה נקרא סַץ'-צ'יד-אָנַנְדַה-ויגְרַהַה. הבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נפתח כך: אִישְׂוַרַהּ פַּרַמַהּ קְרּישְׁנַּהּ סַץ'-צ'יד-אָנַנְדַה-ויגְרַהַהּ/ אַנָאדיר אָדיר גוֹוינְדַהּ סַרְוַה-קָארַנַּה-קָארַנַּם. "גוֹוינְדַה, קְרּישְׁנַּה, הוא סיבת כל הסיבות. הוא הסיבה הראשונית, והוא דמות הנצחיות, הידע והחדווה." הבנת הבְּרַהְמַן הבלתי אישי היא הבנת היבט הסַת (הנצחיות) שלו. הבנת הפַּרַמָאתְמָא היא הבנת היבט הסַת-צ'ית (ידע נצחי). ואילו הבנת אישיות אלוה שְׂרִי קְרּישְׁנַּה כוללת את ההיבטים הנשגבים כולם: סַת, צ'ית ואָנַנְדַה (נצחיות, ידע וחדווה) בויגְרַהַה (דמות) מושלמת.
ישנם שבחוסר תבונה גורסים שהאמת המוחלטת משוללת אישיות, אף שהספרות הוֵדית כולה מאששת שהיא אישיות נשגבת. ניתְיוֹ ניתְיָאנָאםּ צֵ'תַנַשׂ צֵ'תַנָאנָאם. (קַטְהַה אוּפַּנישַׁד 2.2.13) האמת המוחלטת בהיבטה העליון היא אישיות ייחודית, ממש כשם שכל אחד מאיתנו הוא אישיות ייחודית. מכאן שהבנת אישיות אלוה פירושה הבנת כל ההיבטים הנשגבים שבדמותו השלמה. המלא המושלם אינו משולל דמות, כי אם היה נטול דמות, או פחוּת במשהו משאר הישויות, הרי שלא היה מלא ומושלם. המלא המושלם חייב שיהיה בו כל דבר שבתחום תפיסתנו, ואף מעבר לתפיסתנו; אחרת אין הוא מושלם.
המלא המושלם מכיל בהכרח כל דבר שבתחומי התנסותנו ומעבר לזה, כי אלמלא כן לא היה מושלם. אוניו של המלא המושלם, אישיות אלוה, הם רבים לאינספור (פַּרָאסְיַה שַׂקְתיר ויוידְהַיְוַה שְׂרֻוּיַתֵא, שְׂוֵתָאשְׂוַתַרַה אוּפַּנישַׁד 6.8). הבְּהַגַוַד-גִיתָא מסבירה גם כיצד קְרּישְׁנַּה פועל באמצעות האונים הללו. עולם התופעות, או העולם שבו אנו חיים, אף הוא מושלם בפני עצמו. שהרי על-פי פילוסופיית הסָאנְֹקְהְיַה, עשרים וארבעה מרכיביו של העולם החומרי הזמני מותאמים באופן מושלם כדי לייצר את מלוא המשאבים אשר דרושים לקיום היקום. שום גורם חיצוני לא מתערב בזה, היקום גם אינו זקוק לדבר. הוא מופיע במועדים קבועים, באמצעות אונו של המלא העליון, ועם תום זמנו הוא נכחד, בתהליך מושלם של המושלם. היחידה המזערית השלמה, כלומר ישות החיים, מצויה בתנאים מושלמים להבנת השלם, וכל אי שלמות נחווית בגלל ידע בלתי מושלם אודות המושלם. הבְּהַגַוַד-גִיתָא מכילה את הידע המושלם של החכמה הוֵדית.
הידע הוֵדי הוא מעבר לטעות, וההינדים מקבלים אותו כמושלם ונקי מפגמים. על-פי הסְמְרּיתי, או ההוראות הוֵדיות, למשל, מי שנוגע בצואת חיה חייב להתרחץ ולהיטהר. אולם אף שזבל הפרות הוא צואת חיה, לפי הספרות הוֵדית הוא נחשב לחומר מטהר. לכאורה, זה כמו סתירה, אולם כיוון שזו הוראה וֵדית, הרי שאנו מקבלים אותה. ואמנם אין בקבלה שכזו כל פגם; לאחרונה הוכיח המדע שזבל פרות אכן מכיל חומרים מחטאים רבים. הידע הוֵדי הוא מושלם ומעל לטעות, והבְּהַגַוַד-גִיתָא מהווה תמצית כל הידע הזה.
הידע הוֵדי אינו פריו של מחקר. מחקרינו כולם אינם מושלמים, שהרי אנו חוקרים באמצעות חושים בלתי מושלמים. על-פי הבְּהַגַוַד-גִיתָא, ידע מושלם נמסר בשיטת פַּרַמְפַּרָא (שושלת מורים); יש לקבלו ממקור נכון שקשור לשושלת מורים, שראשיתה במורה הרוחני העליון, האל עצמו. אַרְג'וּנַה היה תלמידו של שְׂרִי קְרּישְׁנַּה, וקיבל איפוא, את דבריו כולם ולא ניסה לסותרם. גם לא ניתן לקבל חלק אחד של הבְּהַגַוַד-גִיתָא ולהתעלם מאחר; צריך לקבלה ללא פרשנות, גם ללא השמטות, ומבלי לערב נטיות אישיות. צריך לראותה כייצוג המושלם ביותר של הידע הוֵדי. מקורותיו של הידע הוֵדי נשגבים; האל בעצמו הגיד אותו לראשונה. מילים שהאל הגיד נקראות אַפַּוּרוּשֵׁיַה, כלומר, שהן שונות מדבריו של אדם בן העולם הארצי שלוקה בארבעה פגמים. אדם שכזה 1) מוּעד לבצע שגיאות, 2) נתון תמיד לאשליה, 3) נוטה לרמות, 4) מוגבל על-ידי חושים בלתי מושלמים. ארבעת הפגמים הללו מונעים מאיתנו להעביר ידע מושלם ומקיף כול.
הידע הוֵדי ניתן על-ידי האל ולא על-ידי ישויות חיים בלתי מושלמות. הידע נמסר לליבו של בְּרַהְמָא, הנברא הראשון, והלה העבירו כפי שקיבלו מהאל לבניו ותלמידיו. אלוהים הוא פֻּוּרְנַּם, או מושלם כולו, ואינו כפוף לחוקי הטבע החומרי לעולם. חשוב לכן להבין, שהוא אדון הכול ביקום זה, והבורא המקורי, אפילו בוראו של בְּרַהְמָא. בפרק האחד עשר האל מכונה פְּרַפּיתָאמַהַה (11.38). זאת משום שבְּרַהְמָא מכונה פּיתָאמַהַה, או הסב, אך הוא בורא הסב. מכאן שאל לו לאיש להכריז בעלות על דבר, אלא להסתפק באותם דברים שהאל הקצה לו למחייתו.
הגִיתָא מציגה דוגמאות רבות לשימוש נכון בדברים שנתן האל. בתחילה אַרְג'וּנַה החליט להימנע מן הקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה; אלא שהיתה זו החלטה אישית שהתבססה על תפיסה גופנית – הוא טען שלא יוכל ליהנות מממלכה לאחר הריגת בני משפחתו. מאחר שחשב את גופו לעצמו, הרי שהתרחבויות או קשרים גופניים הוא חשב לאחיו, אחייניו, גיסיו, סביו וכו'. הוא ביקש למעשה, לספק את תביעות הגוף. האל הגיד את הבְּהַגַוַד-גִיתָא כדי לשנות את תפיסתו. ואכן, בסופה אַרְג'וּנַה החליט להילחם תחת הדרכת האל. הוא אמר, קַרּישְׁיֵא וַצַ'נַםּ תַוַה (18.73): "אנהג על-פי מצוותך."
האנשים בעולם זה לא נועדו להילחם כמו כלבים וחתולים. אל לו לאדם להיכנע לתכתיבי התנהגות חיתיים, אלא להשתמש בתבונתו לצורך הבנת חשיבותם של חיים אנושיים. חובתו להבין את מטרת חייו, והספרות הוֵדית, שהבְּהַגַוַד-גִיתָא מהווה תמציתה, נועדה להדריך אותו. זו ספרות שנועדה לאנשים ולא לחיות. בשעה שחיות הורגות זו את זו, אין המעשה כרוך בחטא, אך כאשר אדם הורג חיה כדי לספק את לשונו הבלתי נשלטת הוא הופך אחראי להפרת חוקי הטבע.
הבְּהַגַוַד-גִיתָא מסבירה פעילות על-פי שלושת סוגיה: פעילות בטובות, פעילות בלהיטות, ופעילות בבערות. גם המזון נחלק לשלושה סוגים: בטובות, בלהיטות ובבערות. כל זה מוסבר בגִיתָא בבהירות, ומי שידע ליישם את הוראותיה, חייו ייטהרו כליל, ובסופו של דבר יתעלה ליעד שמעבר לרקיע החומרי: יַד גַתְוָא נַה ניוַרְתַנְתֵא תַד דְהָאמַה פַּרַמַםּ מַמַה (בְּהַגַוַד-גִיתָא 15.6).
יעד זה נקרא רקיע הסַנָאתַנַה, או הרקיע הרוחני, הנצחי. כל דבר בעולם החומרי הוא זמני ובן חלוף – כלומר, מתהווה, שוהה לפרק זמן כלשהו, מייצר תוצרי לוואי, קמל ונכחד. זהו חוק העולם החומרי, וזה נכון לגבי גופנו, כמו גם לגבי פרי קטן ולגבי כל דבר. אלא שמעבר לעולם הזמני ידוע שישנו עולם אחר; עולם בעל טבע אחר – סַנָאתַנַה, נצחי. בפרק ה-15 של הגִיתָא, גם הגִ'יוַה מתוארת כסַנָאתַנַה, נצחית, וגם האל. יש בין שניהם יחסי קרבה. מאחר שמבחינה איכותית כולנו שווים – כלומר הסַנָאתַנַה דְהָאמַה, או הרקיע, אישיות אלוה הסַנָאתַנַה, וישויות החיים הסַנָאתַנַה – הרי שתכלית הבְּהַגַוַד-גִיתָא כולה לשוב ולעורר את תודעת הסַנָאתַנַה שלנו, או הסַנָאתַנַה-דְהַרְמַה, כלומר, את עיסוקה הנצחי של ישות החיים. כולנו עוסקים באופן זמני בפעילויות שונות, אך עלינו לטהר את טבע פעולותינו. זאת על ידי נטישת הפעילויות בנות החלוף, ועיסוק בפעילות שמומלצת על-ידי האל. חיים שכאלה נחשבים לחיים טהורים.
האל העליון ומשכנו הנשגב שניהם סַנָאתַנַה, כמו גם ישויות החיים. שלמות חיי אנוש הנה אפוא, לזכות להתרועע עם אלוהים במשכן הסַנָאתַנַה. האל מלא חמלה לישויות החיים, ילדיו. קְרּישְׁנַּה אומר בבְּהַגַוַד-גִיתָא, סַרְוַה-יוֹנישׁוּ…אַהַםּ בִּיגַ'ה-פְּרַדַהּ פּיתָא (14.4): "אני אבי כול." ישויות החיים הן כמובן מסוגים שונים, בהתאם לקַרְמַה שלהן, אלא שהאל אומר שהוא אבי כולן. הוא יורד עלי-אדמות כדי להחזיר למוטב את ישויות החיים המותנות והכושלות הללו ולהזמינן חזרה לרקיע הסַנָאתַנַה הנצחי. זאת כדי שישויות הסַנָאתַנַה ישובו למעמד הסַנָאתַנַה הנצחי, בחברתו הנצחית של האל. האל בא לגאול אותן בעצמו בהתגלויות שונות, או שהוא שולח את משרתיו הנאמנים, כגון בניו, בני לווייתו, או האָצָ'ארְיות. מכאן שסַנָאתַנַה-דְהַרְמַה אינה מתייחסת לשום תהליך דתי כיתתי. זהו תפקודה הנצחי של ישות החיים הנצחית ביחסיה עם האל הנצחי. כנאמר קודם, זו מתייחסת לעיסוקה הנצחי של ישות החיים. שְׂרִיפָּאדַה רָאמָאנוּגָ'אצָ'ארְיַה הסביר את המילה סַנָאתַנַה כ"זה שמשולל ראשית ואחרית." מכאן שעל-פי קביעתו הסמכותית, הרי שסַנָאתַנַה-דְהַרְמַה היא ללא התחלה או סוף.
המילה דת שונה קצת מן המילה סַנָאתַנַה-דְהַרְמַה. מדת משתמעת אמונה, ואמונה יכולה להשתנות. אפשר להאמין בתהליך כלשהו, ואחר כך לחדול, ולהאמין באחר, בעוד שסַנָאתַנַה-דְהַרְמַה מתייחסת לאותה פעילות שאינה ניתנת לשינוי. תכונת הנזילות למשל, אינה נפרדת ממים לעולם. גם לא ניתן להפריד חום מאש. באופן דומה לא נפרד עיסוקה הנצחי של ישות החיים ממנה עצמה. סַנָאתַנַה-דְהַרְמַה אינה נפרדת אפוא מישות החיים לעד. על-פי שְׂרִיפָּאדַה רָאמָאנוּגָ'אצָ'ארְיַה רב הסמכא, אין ראשית לסַנָאתַנַה-דְהַרְמַה, גם לא אחרית. וזה שמשולל ראשית ואחרית, גם אינו כיתתי, שהרי אינו נתחם בשום גבולות. מי שמשתייכים לאמונה כיתתית כלשהי יטעו אולי לחשוב גם את הסַנָאתַנַה-דְהַרְמַה לכיתתית, אולם אם נעמיק בנושא ונחקור אותו באופן מדעי, הרי שניווכח שסַנָאתַנַה-דְהַרְמַה היא עיסוקם של כלל אנשי העולם – או אף של כלל ישויות החיים ביקום.
אמונות דתיות שאינן סַנָאתַנַה התחילו בזמן כלשהו בתולדות האנושות, בעוד שאין ראשית לתולדות הסַנָאתַנַה-דְהַרְמַה; היא מצויה עם ישות החיים תמיד. בשָׂאסְתְרַה המוסמכת נאמר שישות החיים לא נולדת, גם לא מתה; בגִיתָא נאמר שזו לא נולדה מעולם ולא תמות. היא נצחית ובלתי נכחדת, וממשיכה להתקיים לאחר כליון גופה הזמני. לצורך הבנת סַנָאתַנַה-דְהַרְמַה, חשוב להבין את מושג הדְהַרְמַה מתוך שורש המילה הסנסקריטית. דְהַרְמַה זה מה שנלווה בדרך קבע לדבר מסוים. אור וחום למשל, אינם נפרדים מאש, שהרי בלעדיהם אין כל מובן למילה אש. עלינו לגלות איפוא, אותו גורם מהותי בישות החיים, שאינו נפרד ממנה לעולם. אותו בן לוויה בלתי נפרד הוא תכונתה הנצחית, וזוהי דתה הנצחית.
כאשר סַנָאתַנַה גוֹסְוָאמִי שאל את שְׂרִי צַ'יְתַנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ אודות הסְוַרֻוּפַּה של ישות החיים, השיבו האל שהסְוַרֻוּפַּה, המעמד היסודי, הוא עיסוק בשירותו של אישיות אלוה. ואכן, לא קשה להבחין, לאור קביעה זו, שכל ישות חיה עוסקת כל הזמן בשירות לישות חיים אחרת. רבות הדרכים שבהן אלה משרתות זו את זו ומפיקות מכך הנאתן. בעלי-חיים נחותים משרתים את האדם, כמו היו משרתיו. איש א' משרת את אדון ב', ב' משרת את אדון ג', ג' משרת את אדון ד', וכך הלאה. בדרך זו, חבר משרת את חברו, אם משרתת את בנה, אשה משרתת את בעלה, בעל משרת את אשתו וכו'. אם נמשיך ונחקור ברוח זו, נמצא שאף לא ישות אחת חורגת מכלל זה ופטורה משירות. הפוליטיקאי מציג את מצעו לציבור כדי לשכנעם ביכולתו לשרת, ואלה נותנים לו את קולם רב הערך מתוך תקווה שיבצע שירות חשוב לחברה. סוחר משרת את לקוחותיו ופועל משרת את בעל ההון. בעל ההון משרת את משפחתו, ומשפחתו משרתת את המדינה. כולם עוסקים אפוא, בתפקודה הנצחי של ישות החיים הנצחית. אף לא ישות אחת פטורה משירות לזולת, ומכאן אפשר לסכם בביטחון ששירות מהווה בן-לוויה בלתי נפרד של ישות החיים, ונחשב לכן, לדתה הנצחית.
מכל מקום, אנשים נוטים לראות עצמם כמשתייכים לאמונה מסוימת, שמוגבלת לזמן ולמקום מסוימים. הם רואים עצמם כהינדים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים וכיוצא בזה. אלא שזהויות שכאלה אינן סַנָאתַנַה-דְהַרְמַה. הינדי יכול להמיר את אמונתו ולהפוך למוסלמי, ומוסלמי יכול להפוך להינדי. גם נוצרי יכול להמיר את דתו וכו'. מכל מקום, כל שינויי האמונה הללו אינם משפיעים על התפקוד הנצחי – מתן שירות לזולת. ההינדי, המוסלמי או הנוצרי, כולם משרתים מישהו תמיד. מכאן שלדבוק באמונה כלשהי אין פירושו עיסוק בסַנָאתַנַה-דְהַרְמַה, שהרי משמעותה – מתן שירות.
למעשה קשרינו עם אלוהים מושתתים על שירות. האל הוא המתענג העליון, ואנו, ישויות החיים, הננו משרתיו. נוצרנו לעינוגו, וכאשר אנו משתתפים בעינוגו הנצחי, גם אנו מאושרים. אין כל דרך אחרת לאושר; לא ניתן למוצאו באופן עצמאי, ממש כשם שאיברי הגוף אינם יכולים להיות מאושרים ללא שיתוף פעולה עם הקיבה. מכאן שאושר אפשרי רק על-ידי עיסוק בשירות אוהב ונשגב לאלוהים.
הבְּהַגַוַד-גִיתָא אינה ממליצה על סגידה או שירות לאלים-למחצה. בפסוק עשרים של הפרק השביעי נאמר:
- קָאמַיְס תַיְס תַיְר הְרּיתַה-גְ'נָֿאנָאהּ פְּרַפַּדְיַנְתֵא 'נְיַה-דֵוַתָאהּ
- תַםּ תַםּ נייַמַם אָסְתְהָאיַה פְּרַקְרּיתְיָא נייַתָאהּ סְוַיָא
"אלה שתבונתם נגזלה בידי תשוקות חומריות, מתמסרים לאלים-למחצה ונוקטים אחר מצוות ודרכי סגידה על-פי טבעם." נאמר כאן בבירור שמי שהתאווה מכתיבה את מעשיהם סוגדים לאלים-למחצה, ולא לשְׂרִי קְרּישְׁנַּה, אלוה עליון. כאשר אנו מציינים את השם קְרּישְׁנַּה אין כוונתנו לשם כיתתי כלשהו. קְרּישְׁנַּה פירושו העונג העליון, וברור שאלוהים הוא מאגר העונג כולו. כולנו מחפשים אחר אושר. אָנַנְדַה-מַיוֹ 'בְּהְיָאסָאת (וֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה 1.1.12). ישויות החיים, כמו אלוהים, מודעות כליל ושואפות לאושר. אלוהים מאושר תמיד, וישות חיים שבאה איתו במגע ומשתפת עמו פעולה, בחברתו, גם היא הופכת למאושרת.
האל יורד לעולם בני התמותה כדי להציג את עלילותיו המאושרות בוְרּינְדָאוַנַה. מעשיו של שְׂרִי קְרּישְׁנַּה בוְרּינְדָאוַנַה בלוויית חבריו רועי הפרות, חברותיו ושאר התושבים והפרות, כולם היו מלאי שמחה. האוכלוסייה שם לא ידעה דבר מלבד קְרּישְׁנַּה. קְרּישְׁנַּה אפילו אסר על אביו לסגוד לאל-למחצה אינְדְרַה. זאת משום שביקש לבסס את העובדה שאין לסגוד לאלים-למחצה, אלא לאלוה עליון, שהרי המטרה העליונה היא לשוב למשכנו.
משכנו של שְׂרִי קְרּישְׁנַּה מתואר בפרק החמישה עשר של הבְּהַגַוַד-גִיתָא, פסוק שישי:
- נַה תַד בְּהָאסַיַתֵא סֻוּרְיוֹ נַה שַׂשָׂאנְֹקוֹ נַה פָּאוַקַהּ
- יַד גַתְוָא נַה ניוַרְתַנְתֵא תַד דְהָאמַה פַּרַמַםּ מַמַה
"משכני העילאי אינו מואר בשמש, גם לא בירח, באש או בחשמל. מי שמגיע אליו, לא ישוב עוד לעולם החומרי."
פסוק זה מתאר את הרקיע הנצחי. לנו כמובן, יש תפיסה חומרית של שמיים. אלה מתקשרים אצלנו לשמש, לירח, לכוכבים וכו'. לעומת זאת, כאן האל מסביר שהרקיע הרוחני אינו זקוק לשמש, גם לא לירח, חשמל או אש. זאת משום שרקיע זה מואר על-ידי הבְּרַהְמַגְ'יוֹתי, או קרינתו של האל. אף שאנו מנסים בעמל רב להגיע לכוכבים אחרים, לא קשה להבין את משכנו של האל העליון. משכן זה נקרא גוֹלוֹקַה. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא (5.37) הוא מתואר בצורה יפיפייה: גוֹלוֹקַה אֵוַה ניוַסַתְי אַקְהילָאתְמַה-בְּהֻוּתַהּ. אף שהאל שוכן לעד במשכנו גוֹלוֹקַה, ביכולתנו לפנות אליו גם מעולמנו. לצורך זה הוא בא ומתגלה בדמותו האמיתית – סַץ'-צ'יד-אָנַנְדַה-ויגְרַהַה. כאשר הוא מתגלה בדמותו, איננו צריכים עוד לנסות ולדמיין את מראהו. הוא בא ומתגלה כפי שהוא, כשְׂיָאמַסוּנְדַרַה, כדי להפריך דמיונות וניחושים שכאלה. אלא שלמרבה הצער, פחותי התבונה מקטינים אז בערכו ומזלזלים בו, כיוון שהופיע בדמות אדם והוא נוהג כאחד האדם. אולם בשום אופן אל לנו לחשוב אותו לאחד מאיתנו. הוא מתגלה לעינינו בדמותו האמיתית באמצעות אונו הכל-יכול, ומציג את עלילותיו, שהנן העתק של עלילותיו במשכנו.
אינספור כוכבים מרחפים בזוהר הקרינה של הרקיע הרוחני. הבְּרַהְמַגְ'יוֹתי מופץ מן המשכן העליון. קְרּישְׁנַּלוֹקַה וכוכבי האָנַנְדַה-מַיַה וצ'ין-מַיַה הרוחניים, מרחפים בקרינה זו. האל אומר, נַה תַד בְּהָאסַיַתֵא סֻוּרְיוֹ נַה שַׂשָׂאנְֹקוֹ נַה פָּאוַקַהּ/ יַד גַתְוָא נַה ניוַרְתַנְתֵא תַד דְהָאמַה פַּרַמַםּ מַמַה (15.6). מי שמגיע לשמיים הרוחניים, אינו שב עוד ויורד לשמיים החומריים. בשמיים החומריים, אפילו בכוכב העליון שבהם (בְּרַהְמַלוֹקַה), קל וחומר בירח, נמצא אותם תנאי חיים – כלומר, לידה, מוות, חולי וזיקנה. אף לא כוכב אחד בעולם החומרי פטור מארבעה העקרונות הללו של הקיום החומרי.
ישויות החיים נודדות אמנם מכוכב לכוכב, אלא שלא כך סתם, על-פי רצונן, באמצעים מכניים כשלהם. למתאווים להגיע לכוכבים אחרים, ישנו תהליך לכך. גם זה נזכר בגִיתָא: יָאנְתי דֵוַה-וְרַתָא דֵוָאן פּיתְרִּין יָאנְתי פּיתְרּי-וְרַתָאהּ. מסע בין-כוכבי שכזה אינו כרוך בשום אמצעי מכני. הגִיתָא מורה: יָאנְתי דֵוַה-וְרַתָא דֵוָאן. הירח, השמש ושאר הכוכבים העליונים נקראים סְוַרְגַלוֹקַה. ישנן שלוש מערכות כוכבים – עליונה, אמצעית ותחתונה. כדור הארץ משתייך למערכת הכוכבים האמצעית. הבְּהַגַוַד-גִיתָא מלמדת שיטה פשוטה כיצד להגיע למערכת הכוכבים העליונה (דֵוַלוֹקַה): יָאנְתי דֵוַה-וְרַתָא דֵוָאן (9.25). צריך בסך הכול לסגוד לאל-למחצה המסוים שבאותו כוכב, כגון הירח, השמש, ושאר כוכבי המערכת העליונה.
מכל מקום, הבְּהַגַוַד-גִיתָא מייעצת לנו שלא להגיע אף לאחד מן הכוכבים החומריים. זאת משום שאפילו אם נגיע לבְּרַהְמַלוֹקַה, הכוכב העליון, באמצעים מכניים כלשהם, לאחר מסע של כארבעים אלף שנה (ומי חי זמן כה רב?), גם שם נפגוש באותה אי-נוחות חומרית – לידה, מוות, חולי וזיקנה. מכל מקום, מי שמבקש להגיע לכוכב העילאי, קְרּישְׁנַּלוֹקַה, או לשאר כוכבי הרקיע הרוחני, לא יפגוש באי-נוחות שכזו. מבין כוכבי הרקיע הרוחני, ישנו כוכב עליון הנקרא גוֹלוֹקַה וְרּינְדָאוַנַה. זהו הכוכב המקורי במשכנו של אישיות אלוה המקורי, שְׂרִי קְרּישְׁנַּה. המידע הזה כולו מצוי בבְּהַגַוַד-גִיתָא. הוראותיה מלמדות כיצד לעזוב את העולם החומרי ולהתחיל בחיי חדווה אמיתיים בעולם הרוחני.
הפרק החמישה עשר של הבְּהַגַוַד-גִיתָא נותן תמונה אמיתית של העולם החומרי:
- אֻוּרְדְהְוַה-מֻוּלַם אַדְהַהּ-שָׂאקְהַם אַשְׂוַתְתְהַםּ פְּרָאהוּר אַוְיַיַם
- צְ'הַנְדָאמְּסי יַסְיַה פַּרְנָּאני יַס תַםּ וֵדַה סַה וֵדַה-וית
העולם החומרי מתואר כאן כעץ ששורשיו צומחים מעלה וענפיו מטה. למעשה, ניתן לפגוש בעץ שכזה: כאשר עומדים לגדות נהר או מקווה מים, העצים שמשתקפים במים נראים הפוכים; ענפיהם פונים כלפי מטה, ושורשיהם מעלה. באופן דומה מהווה העולם החומרי בבואה של העולם הרוחני; הוא בסך הכול צללית של המציאות. הצל משולל מציאות או ממשות, אולם ניתן להסיק ממנו על קיומה של מציאות. המידבר חרב אמנם ממים, אולם חזיון התעתועים מצביע על קיומם של מים כלשהם. גם העולם החומרי חרב ממים – אין בו אושר. אלא שהמים האמיתיים של אושר אמיתי מצויים בעולם הרוחני.
האל מורה על הדרך להגיע לעולם הרוחני (15.5):
- נירְמָאנַה-מוֹהָא ג'יתַה-סַנְֹגַה-דוֹשָׁא
- אַדְהְיָאתְמַה-ניתְיָא ויניוְרּיתְתַה-קָאמָאהּ
- דְוַנְדְוַיְר וימוּקְתָאהּ סוּקְהַה-דוּהְּקְהַה-סַמְּגְ'נַֿיְר
- גַצְ'צְ'הַנְתְי אַמֻוּדְּהָאהּ פַּדַם אַוְיַיַםּ תַת
רק מי שהוא נירְמָאנַה-מוֹהַה יכול להגיע לפַּדַם אַוְיַיַם, הממלכה הנצחית. מה פירושו של דבר? כולנו מחפשים אחר תארים כלשהם. אחדים רוצים להיות "מר", אחדים "אדון", יש שמתאווים למשרת נשיא, או שמבקשים להיות איש עשיר, או מלך, וכו'. כל עוד אנו קשורים לתארים שכאלה, הרינו קשורים לגוף, שהרי תארים מתייחסים לגוף. אלא שאנו איננו גוף זה, והבנה זו מהווה הצעד הראשון בהבנה רוחנית. אנו מתרועעים עתה עם שלוש מידות הטבע, אולם עלינו להתנתק מאלה באמצעות שירות מסור לאל. מבלי להתקשר לשירות מסור, לא ניתן להתנתק ממידות החומר. התארים החיצוניים הללו וההתקשרויות מקורם בתאווה ותשוקה – ברצון לשלוט בטבע החומרי. אולם מבלי לזנוח את הנטייה השתלטנית הזו, לא ניתן לשוב לממלכתו של העליון, לסַנָאתַנַה-דְהָאמַה. מי שאינו נמשך עוד להנאות חומריות כוזבות, שעוסק בשירות לאל – רק הוא יכול להגיע לממלכה הנצחית הזו, שאינה מתכלה לעולם. במצב שכזה הוא מגיע בקלות רבה למשכן העליון.
במקום אחר בגִיתָא (8.21) נאמר:
- אַוְיַקתוֹ 'קְשַׁרַה איתְי אוּקְתַס תַם אָהוּהּ פַּרַמָאםּ גַתים
- יַם פְּרָאפְּיַה נַה ניוַרְתַנְתֵא תַד דְהָאמַה פַּרַמַםּ מַמַה
אַוְיַקְתַה פירושו בלתי ניגלה. אפילו לא כל העולם החומרי נגלה לעינינו; בגלל חושינו המוגבלים איננו מסוגלים אפילו לראות את כל הכוכבים שביקום החומרי. הספרות הוֵדית נותנת מידע רב על הכוכבים כולם, ובידינו הברירה להאמין לזה או לא. בספרות הוֵדית, ובמיוחד בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, ניתן מידע רב על החשובים שבכוכבים. מכל מקום, העולם הרוחני, שמצוי מעבר לעולם החומרי, מתואר כאַוְיַקְתַה, או בלתי ניגלה. על כולם לשאוף ולהתאוות לממלכה העילאית הזו, כי מי שמגיע לשם, לא שב עוד לעולם החומרי.
כיצד מגיעים למשכנו של אלוהים? המידע לכך ניתן בפרק השמיני:
- אַנְתַה-קָאלֵא צַ'ה מָאם אֵוַה סְמַרַן מוּקְתְוָא קַלֵוַרַם
- יַהּ פְּרַיָאתי סַה מַד-בְּהָאוַםּ יָאתי נָאסְתְי אַתְרַה סַמְּשַׂיַהּ
"ומי שבקץ חייו, בנוטשו את גופו, זוכר רק אותי, זוכה מיד בטבעי. אין כל ספק בכך." (8.5) מי שחושב על קְרּישְׁנַּה בשעת מותו, יגיע לקְרּישְׁנַּה. עליו לזכור את דמותו, ואם יחשוב על דמות זו בעת נטישת גופו, מובטח לו שיגיע לממלכה הרוחנית. מַד-בְּהָאוַם מתייחס לטבעה העילאי של הישות העילאית. הישות העילאית, אישיות אלוה, הוא סַץ'-צ'יד-אָנַנְדַה-ויגְרַהַה, כלומר, דמותו נצחית ומלאה בידע וחדווה. גופנו לעומת זאת, אינו סַץ'-צ'יד-אָנַנְדַה; הוא אַסַת ולא סַת, כלומר, אינו נצחי אלא בן חלוף, גם אינו צ'ית, מלא בידע, אלא חדור כולו בבערות. איננו יודעים אודות הממלכה הרוחנית, גם איננו יודעים בשלמות אודות העולם החומרי ורבים מדבריו נעלמים מאיתנו לחלוטין. הגוף גם נירָאנַנְדַה; במקום חדווה מלאה, הוא מלא בסבל. מצוקות הקיום שבעולם החומרי כולן מקורן בגוף. אולם, מי שנוטש את גופו בחושבו על קְרּישְׁנַּה, אישיות אלוה העילאי, זוכה מיד בגוף סַץ'-צ'יד-אָנַנְדַה.
תהליך נטישת הגוף וקבלת גוף אחר גם הוא מתבצע על-פי תכנית וסדר. אדם מת רק לאחר שנקבעה עבורו צורת גופו הבאה. החלטה זו נתונה בידיהם של בני סמכא גבוהים ולא בידי ישות החיים עצמה. על-פי פעילותנו בחיים אלה נקבע האם נתעלה או נידרדר. חיים אלה מכינים את החיים הבאים. מכאן שאם נתכונן בחיים אלה להתעלות לממלכת אלוהים, הרי שעם נטישת הגוף החומרי נזכה בגוף רוחני כמו זה של האל.
קודם כבר הוסבר שהחותרים לנשגב הם מסוגים שונים – בְּרַהְמַה-וָאדִי, פַּרַמָאתְמַה-וָאדִי ודָבֵק. נזכר גם שבבְּרַהְמַגְ'יוֹתי (הרקיע הרוחני) מצויים כוכבים רוחניים לאינספור. מספרם רב לאין ערוך ממספר הכוכבים שבעולם החומרי. העולם החומרי נאמד ברבע בלבד מכלל הבריאה (אֵקָאמְּשֵׂנַה סְתְהיתוֹ גַ'גַת). בחלק החומרי ישנם מליוני ומיליארדי יקומים שבהם טריליארדי כוכבי לכת, שמשות, כוכבים וירחים. אלא שהבריאה החומרית כולה מהווה בסך הכול חלקיק מכלל הבריאה, שברובה הנה הרקיע הרוחני. מי שמבקש להיטמע בקיומו של הבְּרַהְמַן העליון, מגיע בשמיים הרוחניים לבְּרַהְמַגְ'יוֹתי של האל. דָבֵק לעומת זאת, חפץ ליהנות בחברתו של אלוהים. הוא נכנס לכן, לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה הרבים לאינספור, ומתרועע שם עם התרחבויותיו המוחלטות של האל. אלה הינן בדמות נָארָאיַנַּה בעל ארבע הידיים, ושמותיהם רבים, כגון פְּרַדְיוּמְנַה, אַנירוּדְדְהַה וגוֹוינְדַה. הבְּרַהְמַגְ'יוֹתי, פַּרַמָאתְמָא, ואישיות אלוה העילאי שְׂרִי קְרּישְׁנַּה – מהווים מושאי הגותם השונים של החותרים לנשגב בעת נטישת גופם. כל אלה מגיעים אמנם לרקיע הרוחני, אלא שרק הדְבֵקים, שפיתחו יחסים אישיים עם האל, נכנסים לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה או לגוֹלוֹקַה וְרּינְדָאוַנַה. האל עוד מוסיף ש"אין ספק בכך". צריך לכן, להאמין בזה באמונה שלמה. אל לנו לדחות דברים שאינם מתיישבים עם דמיוננו; גישתנו צריכה להיות כמו זו של אַרְג'וּנַה: "אני מאמין לכל שהגדת." לאור דבריו של קְרישְׁנַּה, אין ספק שמי שיחשוב אודותיו בשעת מותו, בין אם כבְּרַהְמַן, ובין אם כפַּרַמָאתְמָא או כאישיות אלוה העילאי, הרי שייכנס לרקיע הרוחני. אל לו לאיש לפקפק בכך.
הבְּהַגַוַד-גִיתָא (8.6) מסבירה גם אותו עיקרון שמאפשר את הכניסה לממלכת אלוהים באמצעות הגות בעליון בשעת המוות:
- יַםּ יַםּ וָאפּי סְמַרַן בְּהָאוַםּ תְיַגַ'תְי אַנְתֵא קַלֵוַרַם
- תַםּ תַםּ אֵוַיְתי קַוּנְתֵיַה סַדָא תַד-בְּהָאוַה-בְּהָאויתַהּ
"אותה הוויה שזוכר האדם בעוזבו את גופו, אליה הוא יגיע תמיד." תחילה יש להבין אם כן, שהטבע החומרי מייצג רק אחד מאוניו של אלוהים. בוישְׁנּוּ פּוּרָאנַּה (6.7.61) מתוארים כלל אוניו של האל:
- וישְׁנּוּ-שַׂקְתיהּ פַּרָא פְּרוֹקְתָא קְשֵׁתְרַה-גְ'נָֿאקְהְיָא תַתְהָא פַּרָא
- אַוידְיָא-קַרְמַה-סַמְּגְ'נָֿאנְיָא תְרּיתִייָא שַׂקְתיר אישְׁיַתֵא
אוניו של האל רבים לאינספור ומעבר לתפיסתנו. מכל מקום, חכמים דגולים ואנשים בני חורין למדו אונים אלה ומיינו אותם לשלוש מחלקות. כל האונים משתייכים לוישְׁנּוּ-שַׂקְתי, כלומר, הם אוניו השונים של וישְׁנּוּ. האנרגיה הראשונה היא פַּרָא, או נשגבת. כפי שהוסבר כבר, גם ישויות החיים משתייכות לאון העילי. שאר האונים, או האונים החומריים, חדורים במידת הבערות. בשעת המוות ביכולתנו להישאר בתחומי האנרגיה הנחותה של העולם החומרי, או לעבור לאנרגיית העולם הרוחני. בבְּהַגַוַד-גִיתָא (8.6) נאמר:
- יַםּ יַםּ וָאפּי סְמַרַן בְּהָאוַםּ תְיַגַ'תְי אַנְתֵא קַלֵוַרַם
- תַםּ תַםּ אֵוַיְתי קַוּנְתֵיַה סַדָא תַד-בְּהָאוַה-בְּהָאויתַהּ
"אותה הוויה שזוכר האדם בעוזבו את גופו, אליה הוא יגיע תמיד." המחשבה יכולה להשתקע באון החומרי או ברוחני. כיצד אפשר להעתיק את המחשבה מן החומר לרוח? ישנה ספרות עניפה שממלאת את מחשבותינו באנרגיה חומרית – כגון עיתונים, שבועונים, רומנים וכו'. עלינו להעתיק את מחשבתנו מספרות שכזו לספרות הוֵדית. לשם כך כתבו החכמים הדגולים ספרות וֵדית רבה, כגון הפּוּרָאנּות. הפּוּרָאנּות אינן יצירות דמיוניות, אלא רשומות היסטוריות. בצַ'יְתַנְיַה-צַ'ריתָאמְרּיתַה (מַדְהְיַה 20.122) נאמר:
- מָאיָא-מוּגְדְהַה גִ'יוֵרַה נָאהי סְוַתַהּ קְרּישְׁנַּה-גְ'נָֿאנַה
- גִ'יוֵרֵא קְרּיפָּאיַה קַיְלָא קְרּישְׁנַּה וֵדַה-פּוּרָאנַּה
ישויות החיים השכחניות, או הנשמות המותנות, שכחו את יחסיהן עם אלוהים, ושקועות עתה במחשבות אודות פעילות חומרית. קְרּישְׁנַּה-דְוַיְפָּאיַנַה וְיָאסַה כתב את הספרות הוֵדית הענפה כדי להעתיק את יכולת חשיבתן לעולם הרוחני. תחילה הוא חילק את הוֵדות לארבע, ואחר הסביר אותן בפּוּרָאנּות. לפחות משכילים הוא כתב את המַהָאבְּהָארַתַה, שהבְּהַגַוַד-גִיתָא מהווה חלק ממנה. אחר כך הוא תימצת את הספרות הוֵדית כולה בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה, ולצורך הדרכה נוספת, הוא כתב הסבר טבעי שנקרא השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם. מֶחְשָבנו צריך איפוא, לעסוק תמיד בקריאת הספרות הזו. עלינו להשתקע בספרותו של וְיָאסַדֵוַה, ממש כשם שהחומרנים שקועים בקריאת עיתונים ארציים, בטאונים וכיוצא בזה. בדרך זו נוכל לזכור את אלוהים ברגע המוות. זו הדרך היחידה שהאל מציע, והוא מבטיח את תוצאותיה: "אין ספק בכך."
- תַסְמָאת סַרְוֵשׁוּ קָאלֵשׁוּ מָאם אַנוּסְמַרַה יוּדְהְיַה צַ'ה
- מַיְי אַרְפּיתַה-מַנוֹ-בּוּדְדְהיר מָאם אֵוַיְשְׁיַסְי אַסַמְּשַׂיַהּ
"לכן אַרְג'וּנַה, חשוב עלי תמיד בדמותי כקְרּישְׁנַּה, ובד-בבד, מלא את חובת המלחמה המוטלת עליך. בהקדישך לי מעשיך ובמקדך בי מחשבתך ותבונתך, אין ספק כי תגיע אלי." (8.7)
הוא אינו מורה לאַרְג'וּנַה לזוכרו ולנטוש לצורך זה את עיסוקו. לא, האל לעולם לא מציע דבר שאינו מעשי. העבודה בעולם החומרי הכרחית לצורך קיום הגוף. החברה האנושית נחלקת לארבעה מעמדות חברתיים על-פי משלח ידם – בְּרָאהְמַנַּה, קְשַׁתְרייַה, וַיְשְׂיַה ושֻׂוּדְרַה. הבְּרָאהְמַנּים, או מעמד המשכילים, משלח ידם שונה מזה של הקְשַׁתְרייות, או אנשי המנהל. גם למעמד הסוחרים ולפועלים חובות משלהם. מכל מקום, הכול בחברה האנושית, בין אם פועל, ובין אם סוחר, בין אם איש מנהל, חקלאי, או אפילו בן המעמד העליון כסופר, מדען או איש דת – כולם צריכים לעבוד לקיומם. האל מורה לכן לאַרְג'וּנַה שלא לנטוש את עיסוקו, אלא לזוכרו במהלך עיסוקו (מָאם אַנוּסְמַרַה). מי שלא מתרגל כיצד לזכור את קְרּישְׁנַּה במהלך המאבק לקיום, לא יוכל לזכור אותו בשעת המוות. גם שְׂרִי צַ'יְתַנְיַה הורה, קִירְתַנִייַהּ סַדָא הַריהּ: צריך לתרגל את זימרת שמותיו של אלוהים תמיד. שמותיו של אלוהים אינם שונים ממנו. מכאן ששתי ההוראות, זו של קְרּישְׁנַּה לאַרְג'וּנַה "זכור אותי" וזו של שְׂרִי צַ'יְתַנְיַה, "לזמר את שמותיו של קְרּישְׁנַּה תמיד" הן זהות. כיוון שקְרּישְׁנַּה ושמו זהים, הרי שאין כל הבדל ביניהם. כדי לזכור את האל תמיד, עשרים וארבע שעות ביממה, עלינו לזמר את שמותיו ולעצב את פעילות חיינו בדרך שתזכיר אותו תמיד.
כיצד זה אפשרי? האָצָ'ארְיות נותנים את הדוגמה הבאה: משיכתה של אשה נשואה לגבר אחר, או משיכתו של גבר נשוי לאשה אחרת נחשבים לעזים מאוד. מי שנמשך כך חושב על אהובו תמיד. האשה, גם בשעה שממלאת את חובת ביתה, חושבת תמיד כיצד תפגוש את אהובה. למעשה, היא מקפידה עוד יותר בחובותיה, כדי שבעלה לא יחשוד בקשריה. עלינו להגות באופן דומה באהוב העליון, שְׂרִי קְרּישְׁנַּה, ובו בזמן להקפיד ולמלא את חובותינו החומריות. זה אפשרי רק מתוך תחושת אהבה עזה, שהרי רק כך ניתן לבצע את החובות ובו בזמן לזוכרו. אולם אהבה שכזו צריך לפתח. אַרְג'וּנַה הגה בקְרּישְׁנַּה תמיד; הוא היה בן לווייתו הנצחי, ובו זמנית לוחם. קְרּישְׁנַּה לא הורה לו לכן, לנטוש את הקרב ולפנות להגות ביער. בשעה שתיאר לפניו את שיטת היוגה, אַרְג'וּנַה טען שאינו מסוגל לבצעה.
- אַרְג'וּנַה אוּוָאצַ'ה
- יוֹ 'יַםּ יוֹגַס תְוַיָא פְּרוֹקְתַהּ סָאמְיֵנַה מַדְהוּסֻוּדַנַה
- אֵתַסְיָאהַםּ נַה פַּשְׂיָאמי צַ'נְֿצַ'לַתְוָאת סְתְהיתיםּ סְתְהירָאם
אַרְג'וּנַה אמר: "הו מַדְהוּסֻוּדַנַה, שיטת היוגה שתיארת בקצרה נראית לי בלתי מעשית וקשה עד מאד, שהרי המֶחשָב הנו חסר מנוח והפכפך." (6.33)
אלא שהאל השיבו:
- יוֹגינָאם אַפּי סַרְוֵשָׁאםּ מַד-גַתֵנָאנְתַר-אָתְמַנָא
- שְׂרַדְדְהָאוָאן בְּהַגַ'תֵא יוֹ מָאםּ סַה מֵא יוּקְתַה-תַמוֹ מַתַהּ
"מכל היוגים, מי שמאמין בי באמונה גדולה בלתי מעורערת, שהוגה בי בתוכו ומגיש לי שירות אוהב ונשגב – הוא הקרוב והמאוחד עימי ביותר ביוגה, והוא הנעלה מכולם. זו דעתי." (6.47) מכאן שמי שהוגה תמיד באלוהים הוא הטוב שביוגים, העליון שבגְ'נָֿאנִים, וגדול הדְבֵקים כולם. האל עוד מוסיף ואומר שקְשַׁתְרייַה אינו רשאי לנטוש מלחמה. אולם אם אַרְג'וּנַה יוכל לזוכרו במהלך הקרב, הרי שיוכל לזוכרו גם בשעת המוות. אך זה כרוך בהתמסרות מוחלטת ובשירות נשגב ואוהב לאל.
למעשה, איננו פועלים בגופנו, אלא במֶחְשַבנו ובתבונתנו. מכאן שבשעה שאלה ממוקדים באל, גם החושים יעסקו בשירותו. לכאורה אמנם, אפשר שפעילותם כמו לא משתנה, אולם התודעה משתנה. הבְּהַגַוַד-גִיתָא מלמדת כיצד למקד את המֶחְשַב והתבונה באל. התמקדות שכזו בכוחה לרוממנו לממלכת אלוהים. בשעה שהמֶחְשַב עוסק בשירותו של קְרּישְׁנַּה, החושים מתלווים אליו מוכנית. ההשתקעות המוחלטת בשְׂרִי קְרּישְׁנַּה היא אמנות הבְּהַגַוַד-גִיתָא, כמו גם סודה. האדם בן זמננו חותר ומתאמץ להגיע לירח, אולם אינו מתאמץ להתקדם מבחינה רוחנית. מי שנותרו לו עוד חמישים שנה לחייו, חייב להקדיש את זמנו הקצר כדי לתרגל ולזכור את אישיות אלוה. תירגול זה הוא תהליך השירות המסור:
- שְׂרַוַנַּםּ קִירְתַנַםּ וישְׁנּוֹהּ סְמַרַנַּםּ פָּאדַה-סֵוַנַם
- אַרְצַ'נַםּ וַנְדַנַםּ דָאסְיַםּ סַקְהְיַם אָתְמַה-ניוֵדַנַם
- (שְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם 7.5.23)
תשעת התהליכים הללו, שהקל שבהם הוא שְׂרַוַנַּם, או שמיעת הבְּהַגַוַד-גִיתָא מאדם שהגיע להגשמה עצמית, ממקדים את המחשבה באלוהים. מי שהוגה באל גם זוכר אותו. ואז, עם שהוא נוטש את גופו, הוא זוכה בגוף רוחני שמתאים להתרועעות עם האל.
קְרּישְׁנַּה אומר עוד:
- אַבְּהְיָאסַה-יוֹגַה-יוּקְתֵנַה צֵ'תַסָא נָאנְיַה-גָאמינָא
- פַּרַמַםּ פּוּרוּשַׁםּ דיוְיַםּ יָאתי פָּארְתְהָאנוּצ'ינְתַיַן
"הו אַרְג'וּנַה, מי שהוגה בי כאישיות אלוה העילאי ומֶחְשַבו מועסק בזכירתי תמיד ואינו סוטה מן הדרך, אכן יגיע אלי." (8.8)
התהליך אינו קשה ביותר, אולם צריך ללמוד אותו מאדם מנוסה. תַד-ויגְ'נָֿאנָארְתְהַםּ סַה גוּרוּם אֵוָאבְּהיגַצְ'צְ'הֵת (מוּנְּדַּקַה אוּפַּנישַׁד 1.2.12): צריך לפנות לאדם שבקי בתירגולו. המֶחְשַב נודד תמיד ונסחף, אלא שצריך לאמנו להתמקד בדמותו של האל, שְׂרִי קְרּישְׁנַּה, או בצליל שמו, תמיד. אף שהמֶחְשַב חסר מנוח מטבעו וקופץ מעניין לעניין, הוא מוצא מנוחתו ברטט הצליל של קְרּישְׁנַּה. מכאן שעל-ידי הגות בפַּרַמַםּ פּוּרוּשַׁם, או באישיות אלוה העילאי שבממלכה הרוחנית, או הרקיע הרוחני – מגיעים אליו. הבְּהַגַוַד-גִיתָא מורה את הדרכים והאמצעים להשגת הבנה או הגשמה עליונה, ודלתותיו של ידע זה פתוחות לכול, ללא יוצא מן הכלל. כולם יכולים לפנות לשְׂרִי קְרּישְׁנַּה ולהגות בו ולשמוע אודותיו.
האל גם אומר: (9.33-32)
- מָאםּ הי פָּארְתְהַה וְיַפָּאשְׂרִיתְיַה יֵא 'פּי סְיוּהּ פָּאפָּה-יוֹנַיַהּ
- סְתְרייוֹ וַיְשְׂיָאס תַתְהָא שֻׂוּדְרָאס תֵא 'פּי יָאנְתי פַּרָאםּ גַתים
- קיםּ פּוּנַר בְּרָאהְמַנַּאה פּוּנְּיָא בְּהַקְתַא רָאגַ'רְשַׁיַס תַתְהָא
- אַניתְיַם אַסוּקְהַםּ לוֹקַם אימַםּ פְּרָאפְּיַה בְּהַגַ'סְוַה מָאם
האל אומר שאפילו סוחר, אשה מופקרת, פועל, או אפילו הנחות באדם – כולם יכולים להגיע אליו. תבונה מפותחת אינה הכרחית, שהרי מה שחשוב זה לקבל את עקרונותיה של בְּהַקְתי-יוֹגַה. כי מי שמקבל שהאל הוא מטרת החיים העליונה, היעד העליון והתכלית הסופית, הרי שיגיע לרקיע הרוחני. קיום עקרונות הבְּהַגַוַד-גִיתָא הופך את החיים למושלמים ומביא פתרון קבע לכל בעיות החיים. זהו עיקר ותמצית הבְּהַגַוַד-גִיתָא כולה.
לסיכום, הבְּהַגַוַד-גִיתָא היא ספרות נשגבת שמצריכה קריאה זהירה ודקדקנית. גִיתָא-שָׂאסְתְרַם אידַםּ פּוּנְּיַםּ יַהּ פַּטְהֵת פְּרַיַתַהּ פּוּמָאן (גִיתָא-מָאהָאתְמְיַה 1): מי שימלא כראוי אחר הוראותיה, ישתחרר מחרדות ומצוקות החיים כולן. בְּהַיַה-שׂוֹקָאדי-וַרְג'יתַהּ, הוא ישתחרר מכל פחד בחיים אלה, ובבאים יזכה בחיים רוחניים.
ישנו יתרון נוסף:
- גִיתָאדְהְיָאיַנַה-שִׂילַסְיַה פְּרָאנָּאיָאמַה-פַּרַסְיַה צַ'ה
- נַיְוַה סַנְתי הי פָּאפָּאני פֻּוּרְוַה-גַ'נְמַה-קְרּיתָאני צַ'ה
- (גִיתָא-מָאהָאתְמְיַה 2)
"מי שקורא את הבְּהַגַוַד-גִיתָא ברצינות ובכנות, הרי שייפטר, בחסדו של האל, מהשפעת התגובות לחטאי עברו.
קְרישְׁנַה מכריז בסוף הגִיתָא (18.66):
- סַרְוַה-דְהַרְמָאן פַּריתְיַגְ'יַה מָאם אֵקַםּ שַׂרַנַּםּ וְרַגַ'ה
- אַהַםּ תְוָאםּ סַרְוַה-פָּאפֵּבְּהְיוֹ מוֹקְשַׁיישְׁיָאמי מָא שׂוּצַ'הּ
"נטוש את כל צורות הדת והתמסר רק לי. אני אגונן עליך מכל תגובות החטא. אל תירא." הוא לוקח את מלוא האחריות לגבי מי שמתמסר לו ומבטיחו מפני התגובות לחטאיו כולם.
- מַלָה-נירְמוֹצַ'נַםּ פּוּמְּסָאםּ גַ'לַה-סְנָאנַםּ דינֵא דינֵא
- סַקְרּיד גִיתָאמְרּיתַה-סְנָאנַםּ סַמְּסָארַה-מַלַה-נָאשַׂנַם
- (גִיתָא-מָאהָאתְמְיַה 3)
"אדם יכול להתרחץ מדי יום, אולם רחצה אחת במימי הגנגס הקדושים של הבְּהַגַוַד-גִיתָא דיה להדיח ממנו אחת ולתמיד את כל זוהמת החיים החומריים."
- גִיתָא סוּ-גִיתָא קַרְתַוְיָא קים אַנְיַיְהּ שָׂאסְתְרַה-ויסְתַרַיְהּ
- יָא סְוַיַםּ פַּדְמַנָאבְּהַסְיַה מוּקְתַה-פַּדְמָאד ויניהְּסְרּיתָא
- (גִיתָא-מָאהָאתְמְיַה 4)
מאחר שהבְּהַגַוַד-גִיתָא דוברה על-ידי אלוהים, הרי שאין עוד צורך בשום ספרות נוספת. צריך רק לשומעה ולקוראה בדרך קבע וברוב קשב. האנשים כיום שקועים כל כך בפעילות ארצית, עד כי אינם מסוגלים לקרוא את כל הספרות הוֵדית. אולם אין גם צורך בכך. די בספר אחד זה, הבְּהַגַוַד-גִיתָא, שהרי זה מכיל את תמצית הספרות הוֵדית כולה, ובמיוחד משום שדובר על-ידי אישיות אלוה העילאי.
נאמר:
- בְּהָארַתָאמְרּיתַה-סַרְוַסְוַםּ וישְׁנּוּ-וַקְתְרָאד ויניהְּסְרּיתַם
- גִיתָא-גַנְֹגוֹדַקַם פִּיתְוָא פּוּנַר גַ'נְמַה נַה וידְיַתֵא
- (גִיתָא-מָאהָאתְמְיַה 5)
"מי ששותה את מי הגנגס זוכה בגאולה; קל וחומר מי שלוגם את נקטר הבְּהַגַוַד-גִיתָא. זו תמצית הנקטר של המַהָאבְּהָארַתַה, ודוברה על-ידי קְרּישְׁנַּה עצמו, וישְׁנּוּ המקורי." הבְּהַגַוַד-גִיתָא נבעה מפיו של אישיות אלוה, והגנגס נבע מכפות רגליו. אין כמובן, הבדל בין פיו של האל לכפות רגליו, אולם מלימוד חסר פניות ניתן לראות שחשיבותה של הגִיתָא רבה אף מזו של מימי הגנגס.
- סַרְווֹפַּנישַׁדוֹ גָאווֹ דוֹגְדְהָא גוֹפָּאלַה-נַנְדַנַהּ
- פָּארְתְהוֹ וַתְסַהּ סוּ-דְהִיר בְּהוֹקְתָא דוֹגְדְהַםּ גִיתָאמְרּיתַםּ מַהַת
- (גִיתָא-מָאהָאתְמְיַה 6)
"הגִיתוֹפַּנישַׁד, או הבְּהַגַוַד-גִיתָא, מהווה תמצית האוּפַּנישַׁדות כולם, ומשולה לפרה. קְרּישְׁנַּה, רועה הפרות המפורסם, חולב פרה זו. אַרְג'וּנַה הוא העגל, ומלומדים דגולים ודְבֵקים טהורים שותים את נקטר חלבה."
- אֵקַםּ שָׂאסְתְרַםּ דֵוַקִי-פּוּתְרַה-גִיתָם אֵקוֹ דֵווֹ דֵוַקִי-פּוּתְרַה אֵוַה
- אֵקוֹ מַנְתְרַס תַסְיַה נָאמָאני יָאני קַרְמָאפְּי אֵקַםּ תַסְיַה דֵוַסְיַה סֵוָא
- (גִיתָא-מָאהָאתְמְיַה 7)
האנשים כיום משתוקקים מאד לספר קודש אחד, לאלוהים אחד, לדת אחת ולמשלח יד אחד. משום כך, אֵקַםּ שָׂאסְתְרַםּ דֵוַקִי-פּוּתְרַה-גִיתָם: הבה ויהיה רק ספר אחד, ספר קודש משותף לעולם כולו – הבְּהַגַוַד-גִיתָא. אֵקוֹ דֵווֹ דֵוַקִי-פּוּתְרַה אֵוַה: הבה ויהיה רק אלוהים אחד לעולם – שְׂרִי קְרּישְׁנַּה. אֵקוֹ מַנְתְרַס תַסְיַה נָאמָאני יָאני: הבה ויהיה רק מזמור אחד, מַנְתְרַה אחת, תפילה אחת – זימרת שמותיו של האל: הַרֵא קְרּישְׁנַּה הַרֵא קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה הַרֵא הַרֵא/ הַרֵא רָאמַה הַרֵא רָאמַה רָאמַה רָאמַה הַרֵא הַרֵא. קַרְמָאפְּי אֵקַםּ תַסְיַה דֵוַסְיַה סֵוָא: לבסוף, הבה ותהיה רק עבודה אחת – שירות לאישיות אלוה.